מִי שֶׁלֹּא מוֹדֶה וּמְשַׁבֵּחַ עַל טוֹבָה

מדוע נענשה שרה אמנו על צחוקה — הרמב"ן והספורנו על התגובה הראויה לבשורה טובה
מאת: הרב יהודה טאוב

🎧 להאזנה לשיעור המקורי בקול הלשון: לחצו כאן

לחץ כדי להתחיל האזנה, או לחץ על כל פסקה כדי להתחיל להקריא ממנה
1.0×
גודל טקסט: 100%

📑 תוכן העניינים

הקדמה

מבשרים המלאכים לשרה אמנו שתלד בן. "וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר: אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה". שואל הרמב"ן שאלה עצומה (בראשית יח, טו): כיצד "תְּכַחֵשׁ בַּאֲשֶׁר אָמַר ה' לַנָּבִיא"? שרה אמנו, נביאה וצדקת גדולה, כיצד לא האמינה לדברי מלאכי האלוקים?

פרק א

"ותצחק בקרבה" — צחוק של לעג, לא שמחה

📖 בפרק זה:

איך מבחינים בין צחוק שמחה לצחוק לעג

מבאר הרמב"ן: המלאכים, הנדמים כאנשים, בישרו לאברהם — ואילו שרה, שהייתה באוהל השני מתוך צניעות, לא ראתה אותם ולא ידעה שהם מלאכי עליון. שמעה את הבשורה, ו"וַתִּצְחַק בְּקִרְבָּהּ" — דווקא "בקרבה", בפנים, ולא בפה. וזה הסימן: צחוק של שמחה יוצא בפה, כמו שכתוב: "אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ" (תהלים קכו, ב) — מי שבאמת שמח מתוך שמחה, פיו מלא שחוק. אבל צחוק שנשאר רק בלב, ולא יוצא בפה — זה מראה על זלזול, על לעג.

התגובה הנכונה לבשורה טובה

"אוֹ מִפְּנֵי שֶׁשָּׁתְקָה, וְלֹא נָתְנָה שֶׁבַח וְהוֹדָיָה בַּדָּבָר, וְלֹא שָׂמְחָה" — כותב הרמב"ן. יש כאן שני דברים: כל מי ששומע בשורה טובה, אם באמת מאמין בהשם ובעל מידות טובות, חייב — לא לשתוק, אלא מיד לתת שיר ושבח והודיה למי שהביא לו את הבשורה — ולמעשה, לקדוש ברוך הוא. וכן, אם אדם באמת שמח בחלקו, מעריך את מה שהוא מקבל, ממילא הוא מתפרץ במילות שבח והודיה. כך היה מנהג הצדיקים: כמו אליעזר עבד אברהם, וכמו אברהם אבינו עצמו, שכשקיבל את הסכמת עפרון, מיד השתחווה והודה לקדוש ברוך הוא, בלי שהות.

וממשיך הרמב"ן: "וְהוּא אָמַר לֹא כִּי צָחָקְתְּ" — כשאמר לה אברהם בהחלטיות שצחקה, הבינה שנאמר לו הדבר כנבואה, ושתקה ולא ענתה — הודתה בכך. למדנו כאן יסוד עצום: כששומעים בשורה טובה, או מקבלים דבר טוב, יש להודות מיד להשם — "ברוך השם", "תודה לאל", מזמור לתודה, "הללויה", "הודו לה' לכל לבב" — שכל הזדמנות של קבלת ידיעה טובה תיתן פורקן מיידי בפה, בשבח והודיה.

ב נס שאין לו הסבר טבעי
✡
פרק ב

נס שאין לו הסבר טבעי

📖 בפרק זה:

פירוש הספורנו: תפילה שמשיגה חן פרטי

מוסיף הספורנו זווית נוספת: שרה חשבה שמדובר רק בברכת מלאך או נביא — ולא בציווי או שליחות מפורשת מהקדוש ברוך הוא עצמו. שהרי להשיב בחרות אחרי הזקנה — נס עצום שכמוהו כתחיית המתים ממש, שינוי הטבע. נס כזה, אומר הספורנו, אינו יכול לבוא על ידי ברכת נביא, זקן או חכם — אלא רק "בְּמִצְוַת הָאֵל הַפְּרָטִית" — ציווי מפורש מהקדוש ברוך הוא, שגוזר וקם, או "בִּתְפִלָּה מַשֶּׂגֶת חֵן מֵאִתּוֹ יִתְבָּרַךְ" — תפילה ששופכים מעומק הלב.

אנו רצים הרבה לקבל ברכות מצדיקים ואדמו"רים — נכון וטוב. אך יש דברים שברכת שום נביא, זקן או חכם לא תעזור, אלא רק אם זה מצוות ה', או תפילה מעומק הלב. כדברי דוד המלך: "קָרוֹב ה' לְכָל קֹרְאָיו, לְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָאֻהוּ בֶאֱמֶת" — אם אדם קורא לה' מקירות ליבו באמת, הקדוש ברוך הוא הופך סדרי בראשית, את הטבע עצמו — כוח התפילה יכול להחיות מתים.

ואחרי שמתפללים תפילה כזו, מעומק הלב, וזוכים לבשורה טובה — ממילא מתפרצת ההודיה, השבח והשיר לחי העולמים, על כל דבר קטן וגדול, מיד. יהי רצון שנזכה כולנו לגאולה שלמה, ונתבשר בבשורות טובות עד שימלא שחוק פינו באמת, ונודה ונהלל ונשבח לבורא כל העולמים.

📚 מקורות ומראי מקומות

  1. בראשית יח, י–טו (בשורת שרה, "ותצחק שרה בקרבה")
  2. רמב"ן שם
  3. ספורנו שם
  4. תהלים קכו, ב ("אז ימלא שחוק פינו")
  5. תהלים קמה, יח ("קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת")
  6. בראשית כד, כו (אליעזר עבד אברהם — הודיה מיידית); בראשית כג, יב–יג (אברהם משתחווה מיד לאחר עסקת עפרון)
▲