בפרשת וירא אנו קוראים את סיפור עקידת יצחק — הניסיון הגדול מכל ניסיונותיו של אברהם אבינו, השומע מפי הקדוש ברוך הוא עצמו לעקוד את בנו יחידו. ולכאורה קשה: כל אדם ששומע ציווי ישיר מפי השם, בוודאי יקיים אותו מיד — במה, אם כן, מתבטא הניסיון המיוחד כאן?
מבארים המפרשים שהניסיון האמיתי של אברהם אבינו אינו עצם השמיעה בקול השם — אלא שלא לערער אחרי מידותיו של הקדוש ברוך הוא. שהרי הקדוש ברוך הוא הבטיח לאברהם במפורש: "כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע" — מיצחק דווקא יצא הזרע שיירש את העולם. וכעת הוא נצטווה לשחוט את אותו יצחק עצמו! איך זה ייתכן? זהו הניסיון: להאמין באמונה שלמה בקדוש ברוך הוא, גם כשהדברים נראים כסותרים זה את זה. זהו שבחו של אברהם אבינו, ושבחו של כל יהודי: לא לשאול שאלות, לא לחפש סתירות, אלא לדעת שהכול, בסופו של דבר, לטובה.
ומדגישה התורה נקודה נוספת: "וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר" — מפרש רש"י: מרוב זריזות ושמחה. "וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ" בעצמו, "וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו" — אברהם ויצחק הולכים באותה שמחה, כשם שהולך זה לשחוט וזה להישחט. התורה מדגישה שאברהם עשה זאת מתוך שמחה, לא מתוך הכרח קר. ומכאן לימוד לכל יהודי: כשהקדוש ברוך הוא מצווה משהו, אפשר לקיים בהכרח, וניתן לקיים מתוך שמחה. הבחירה בשמחה היא היא סימן האמונה — שמי שעושה בשמחה מראה שהוא מאמין שהקדוש ברוך הוא ודאי מנהיג אותו לטובתו.
אומרים חז"ל: "עֲשָׂרָה נִסְיוֹנוֹת נִתְנַסָּה אַבְרָהָם אָבִינוּ, וְעָמַד בְּכֻלָּם" — "מַעֲשֵׂה אָבוֹת סִימָן לַבָּנִים": כל יהודי עובר, במידה זו או אחרת, את אותם עשרה ניסיונות של אברהם אבינו, וכוחו לעמוד בהם נובע מכוחו של אברהם אבינו עצמו, ששרשי אורו נטועים בגנזי כל בניו אחריו. שבחו האמיתי של אברהם אינו קירוב מיליוני אנשים לעבודת השם — אף שגם זה גדול — אלא דווקא הניסיון האישי שלו, איך עמד בו.
כותב האור החיים הקדוש חידוש נפלא: יצחק אבינו, כפי שהיה קודם העקידה, לא היה יכול לזכות לבנים — נשמתו לא הייתה מתאימה לכך. אך אחרי מעשה העקידה, כשפרחה נשמתו הראשונה ("שהוא כאילו מת ונברא מחדש") הוא קיבל נשמה חדשה — נשמה שכן יכולה להוליד. ומכוח אותה עקידה עצמה זכה יצחק, בסופו של דבר, למצוא את זיווגו — רבקה.
הנה, אם כן, דוגמה מוחשית: אברהם היה יכול לחשוב, "הקדוש ברוך הוא הבטיח לי זרע, וכעת הוא מצווה אותי לשחוט את יצחק — הכול הולך לאיבוד." אך בסוף התברר שדווקא בזכות אותו ניסיון, אותו "אבדן" לכאורה, זכה יצחק בדיוק למה שהיה צריך. וכך הוא הדבר תמיד: מי שמאמין שהכול לטובה, זוכה לראות בעיניו — לפעמים כבר בעולם הזה — כיצד דווקא מה שנראה הפוך לגמרי, הוא בדיוק המסלול שדרכו הוא זוכה למה שהוא צריך לקבל.
ואור נוסף על כך: מבאר הרמב"ן, שדווקא בזכות העקידה מקבל אברהם אבינו הבטחה חדשה שלא קיבל לפני כן. אומנם כבר הובטח לו "וְהָיָה זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם", אך רק לאחר העקידה נאמר לו: "וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו". מבאר הרמב"ן שזוהי הבטחה חדשה — שלעולם לא יכלה זרעו, כי אף שיקום עליו אויב, בסוף תמיד ינצחוהו זרעו. הבטחה זו, אומר הרמב"ן, מרמזת על הגאולה העתידה לישראל.
וזהו העיקרון הנפלא: דווקא מתוך מה שנראה לאברהם אבינו כשיא החושך — הציווי לעקוד את בנו, לכאורה בסתירה גמורה להבטחה — קיבל את ההבטחה הגדולה ביותר, זו המרמזת על הגאולה הנצחית. איפה מקבל אדם את ההבטחות הגדולות ביותר, את השכר הגדול ביותר בחיים? דווקא כשהוא עומד בניסיון האמונה, בדיוק ברגע שהכול נראה לו הפוך לגמרי ממה שציפה, ואינו מערער.
רמב"ן בראשית כב, יזיצחק, שחיכו לו מאה שנה, שגדל ונהיה לאיש, שדווקא כשמתחילים לצפות ממנו נחת מגיע הציווי לעוקדו — זהו הניסיון המכונן שעובר כל אחד ואחד: לעמוד באמונה בדיוק ברגע שבו הכול נראה קשה מנשוא, ודווקא שם, דווקא אז, לזכות לכל מה שצריך לזכות.
בתחילת הפרשה מסופר על אברהם אבינו המקבל אורחים באוהלו הפתוח לארבעה כיוונים. מלמדת אותנו הגמרא (סוטה י, א) שכל מה שרצה אברהם אבינו ללמד את הבריות הוא דבר אחד: להכיר שהקדוש ברוך הוא עושה עם הכול רק חסדים. וכיצד עשה זאת? לא בדרשות בלבד — אלא באכילה ובשתייה. השקה והאכיל את האורחים, ורק לאחר מכן, כשנפשם שבעה וטובה עליהם, אמר להם: "משלי אכלתם? אכלתם משל אלוקי עולם — הודו והללו למי שאמר והיה העולם".
וזוהי דרך נפלאה לקרב לב אדם: אדם שנפשו שבעה, שהוטב לו, פתוח הרבה יותר לקבל אמונה, מאשר אדם שרק שומע הרצאות. אברהם אבינו לימד קודם כל בגוף, במעשה, ורק אז — במילים: תן לו שפע, ואז לימד אותו שהשפע הזה אינו ממך אלא מהשם, ואתה רק שליח. כך, מתוך הכרת הטוב הפשוטה על ארוחה טובה, הוביל אברהם אבינו את הבריות לתשובה שלמה: מי שמכיר כמה השם משפיע לו, יודע שאסור לו להיות כפוי טובה, ומקבל על עצמו לשמוע בקולו בכל דבר.
בבלי סוטה י, איהי רצון שנזכה כולנו, בכוחו של אברהם אבינו, לעמוד בניסיונותינו באמונה שלמה, מתוך שמחה ולא מתוך הכרח, ולהודות ולהלל את הקדוש ברוך הוא על כל רגע ורגע, כפי שלימד אותנו אברהם אבינו — מעשה אבות סימן לבנים.