שני השיעורים הבאים נסובים סביב אותו פסוק ואותו יסוד ממש — "וּלְאַבְרָם הֵיטִיב בַּעֲבוּרָהּ" וכבוד אברהם אבינו לשרה אמנו — ולכן חוברו כאן לספר אחד. הפרק הראשון עוסק בקושיה העצומה שמעורר הפסוק ובתירוצה; הפרק השני מרחיב וחושף מתוכו את הסגולה לפרנסה הטמונה באותו יסוד עצמו.
בפרשת לך לך יש לנו מוסר השכל עצום מאברהם אבינו לחיי הבית היהודי, ומתוכו גם מוסר השכל להודיה להשם, וכיצד נוכל לזכות לישועות נפלאות בעבור ההודיה.
פרשת השבוע מספרת שאברהם אבינו יורד למצרים. כשהוא מגיע, הוא אומר לשרה אשתו: "אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ, לְמַעַן יִיטַב לִי בַּעֲבוּרֵךְ, וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ". אומר רש"י על המקום: "למען ייטב לי בעבורך — כדי שיתנו לי מתנות". שואלים המפרשים קושיה עצומה: איך ייתכן שאותו אברהם אבינו, שאומר בהמשך הפרשה "אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ" — שאינו רוצה ליהנות כלל ממה שמגיע לו — כביכול עושה כאן תרגיל כדי להרוויח מתנות? זה אותו אדם?
קושיה שנייה: אדם ניגש לחברו ואומר "אני בצרה גדולה, תוכל לעזור לי להרוויח 1,000 שקל אם תעשה כך וכך? ואגב, חיי גם בסכנה, אולי תוכל להציל אותי". איך יעלה על הדעת להזכיר רווח כשהחיים בסכנה? אברהם אומר לשרה: "למען ייטב לי בעבורך" — כדי שיתנו לי מתנות — "וגם, אגב, וחיתה נפשי בגללך", שלא יהרגו אותי. מה פתאום מזכיר מתנות כשיש סכנת נפשות? וקושיה שלישית, במשחק המילים עצמו: מה ההבדל בין "בעבורך" ל"בגללך"? למה "ייטב לי" נאמר עם "בעבורך", ולמה "חיתה נפשי" נאמר עם "בגללך"?
יום אחד היו רבי שניאור קוטלר ורבי יעקב קמינצקי צריכים להיכנס יחד לכנס גדול של אגודת ישראל באמריקה. אמר רבי שניאור קוטלר לרבי יעקב קמינצקי: בוא ניכנס מדלת צדדית, כדי שלא יעמוד כל הקהל לכבודנו — למה שיהיה לנו כל הכבוד הזה. אמר לו רבי יעקב קמינצקי: לא, בוא ניכנס דרך הדלת הראשית. שאלו אותו: למה, אתה רודף כבוד? אמר: לא — אני אסביר לך. אתה יודע כמה נחת יהיה לאשתי ולאשתך כשהן יראו את כל הקהל עומד בשבילנו? כל כך הרבה הן טרחו למעננו כל השנה, לא מגיע להן קצת נחת, שיראו כמה מכבדים אותנו? אכן, אנחנו לא אוהבים כבוד, אבל בשביל שיהיה להן נחת — כדאי לסבול את הכבוד. וכך עשו, נכנסו דרך הדלת הראשית. (הסיפור מובא גם בספר "שמחה לביתי" מאת זלבסקי.)
זהו בדיוק התירוץ על אברהם אבינו. אברהם אבינו, כמו שכתוב עליו, היה "פורש כפיו" — שונא מתנות. אבל אם עכשיו יתנו לו מתנות, מה יקרה? כל יום ישבו בסעודה, ותראה שרה מאיפה יש להם כל כך הרבה דברים טובים — הכל בזכותה, הקדוש ברוך הוא דאג ובזכותה יש להם שפע גדול. אומר אברהם לשרה: "אמרי נא אחותי את" — למה "ייטב לי"? לא בשבילי, אלא "בעבורך" — כדי שיהיה שולחן ערוך ושפע גדול, ואוכל להגיד לך: הכל בזכותך, ואוכל לכבד אותך ולומר "איזו אישה טובה, כמה ברכה הגיעה!"
אומרת הגמרא (במכילתא): אמר רבה, כבדו נשותיכם כדי שתתעשרו, שנאמר "וּלְאַבְרָם הֵיטִיב בַּעֲבוּרָהּ" — כתוב "הֵיטִיב" ולא כתוב מי הטיב. מסבירים המפרשים: הקדוש ברוך הוא הטיב, ו"בעבור" שאברהם אבינו כיבד את אשתו. מה עשה אברהם אבינו עם הכסף שקיבל? כיבד את אשתו. ומכאן גם הלכה למעשה לעניין ההודיה להשם.
יהודי הזקוק לישועה — הנה עצה נפלאה, שכבר דוד המלך עליו השלום הציע אותה, ואומרים אותה כל יום בתפילה כמה וכמה פעמים. אתה זקוק לישועה, לרפואה שלמה, לפרנסה — קבל על עצמך: בעזרת השם, אם תגיע ישועה, "ריבונו של עולם, אני אודה לך עליה, אזכור אותה ואודה עליה כמה וכמה פעמים, במיוחד לפני שאומרים 'מודים' — אזכיר לעצמי את הישועה, ו'מודים' יהיה עם רגש". ואז אומרים: "עשה לי ישועה, למען אודה לך; כדי שאוכל להודות לך, להגיד 'מודים' עם כל הלב, לאהוב אותך — למען ייטב לי בעבורך". יהודי שיעשה כך — זו סגולה עצומה שבעזרת השם יזכה לישועה, כי הקדוש ברוך הוא מאוד רוצה שנאהב אותו.
ברחובות היה יהודי שחלה בעיניו במחלה קשה, ולאחר בדיקה מקיפה נודע לו על פרופסור בארצות הברית, היחיד המתמחה במחלתו. הוא טס לשם, ואחרי הבדיקות אמר לו הפרופסור: לצערי צריך לכרות עין אחת ולהניח עין תותבת, ולו רק כדי להציל את העין השנייה. הוא נשבר עד עומק הנפש, ביקש יום־יומיים, ומצא בית כנסת. עמד מול ארון הקודש ובכה כמו תינוק: "ריבונו של עולם, אני מבקש ממך מחילה — כבר 50 שנה שאתה נותן לי עיניים, ומעולם לא הודיתי לך כמו שצריך". וחזר על כל הטובות שהקדוש ברוך הוא עושה עמו, שוב ושוב, עד שלאחר שלוש שעות של דמעות והודיה אמר: "ריבונו של עולם, אני רוצה להודות לך עוד שנים רבות על שתי עיניים בריאות". ובבדיקה הבאה, הרופא הקר בדק שוב ושוב את כל הממצאים והניד ראשו: "זה לא ייתכן, מעולם לא קרה כדבר הזה".
"למען ייטב לי בעבורך" — בורא עולם רוצה שנוכל להודות לו עוד ועוד. השם יזכנו לשמח את בורא עולם תמיד.
סגולה נוספת לפרנסה, המפורשת בתורה: אברהם אבינו, "עמוד האמונה ועמוד החסד", הגיע בתחילה עני — כפי שמסופר בחז"ל, היה עליו לשלם על אכסניה, והיה לווה. באותם ימים היה עושר נמדד בבהמות, בבקר ובצאן, לא בזהב ובכסף. אברהם הגיע מארם נהריים ממרחק עצום, ומי שמגיע ממרחק כזה אינו יכול לסחוב איתו הרבה. אחר כך ירד למצרים בשעת רעב, ולפי המסופר, כבר הגיע לאכסניה בלי כסף לשלם על האוכל. והנה נהפך הגלגל, ואברהם נהיה עשיר גדול — "כָּבֵד מְאֹד בַּמִּקְנֶה בַּכֶּסֶף וּבַזָּהָב". מה היה הדבר שגרם לכך?
אומרת הגמרא: אמר רבי חלבו, לעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו, שאין ברכה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא בשביל אשתו, שנאמר "וּלְאַבְרָהָם הֵיטִיב בַּעֲבוּרָהּ". כדאי לך להיזהר בכבוד האשה, כי הברכה מגיעה בזכותה — היא מקור הברכה. וכן אמרו לבני מחוזא, שהיו אוהבים כסף מאוד: "הוֹקִירוּ לִנְשַׁיְיכוּ כִּי הֵיכִי דְּתִתְעַטְּרוּ" — כבדו את נשותיכם, כדי שתתעשרו. וכך כתוב גם בזוהר: מי שרוצה לזכות בממון, זוכה בזכות אשתו. ובמדרש: "לֹא יֶחְסָר לוֹ הוֹן" — זו שרה אמנו, שהשאיר אברהם בזכותה, שנאמר "וּלְאַבְרָהָם הֵיטִיב בַּעֲבוּרָהּ". מי שמכבד את אשתו ובוטח בה, "וְלֹא יֶחְסָר", יהיה עשיר.
הגמרא רואה זאת מתוך דיוק בפסוק. ברור לפי פשוטו של מקרא שפרעה הוא זה שנתן לאברהם מתנות בזכות שרה — אבל שימו לב להבדל: אצל פרעה כתוב "וּלְאַבְרָם הֵיטִיב בַּעֲבוּרָהּ" (לא כתוב מי הטיב), ואילו אצל אבימלך, כשקרה סיפור דומה, כתוב במפורש: "וַיִּתֵּן אֲבִימֶלֶךְ... וַיִּתֵּן לְאַבְרָהָם, וַיָּשֶׁב לוֹ אֵת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ" — שם כתוב במפורש שאבימלך הוא הנותן. אצל פרעה, למרות שהפרשה חוזרת ומזכירה את פרעה שלוש פעמים, לא כתוב פסוק מפורש שפרעה נתן לאברהם. במקום זאת נאמר "וּלְאַבְרָם הֵיטִיב" בלשון סתמית, כאילו נהיה לו הדבר מאליו, כלחץ שירד מהשמים.
מכאן דרשו חז"ל: "ולאברם הטיב" — מי הטיב? מי שדרכו להטיב — הקדוש ברוך הוא. ולמה הטיב לו השם? "בעבורה" — בזכות שרה אשתו, בזכות שכיבד אותה. באה התורה ללמד לדורי דורות שהעושר מגיע בזכות האשה, כאשר הבעל מכבדה.
ונחזור לשאלה שממנה התחלנו: איזה קשר יש בין הבטחת המתנות ל"בעבורך" ובין קבלת אשתו? מבאר המלבי"ם כלל דקדוקי מדויק בהבדל שבין "בעבורך" ל"בגללך": "בעבור" פירושו לעשות למען הדבר, שהדבר עצמו מיועד עבורו — כמו "וַעֲשֵׂה לִי מַטְעַמִּים... בַּעֲבוּר תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי", דהיינו יצחק אינו זקוק למטעמים עצמם, אלא מבקש אותם כדי שישמח ויברך את עשיו. וכן "אָרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ" לאדם הראשון — לטובתו, כדי שלא ימשיך לחטוא. לעומת זאת "בגלל" פירושו שהדבר נעשה מחמת הדבר האחר, כתוצאה ממנו, בלי שהוא נהנה ממנו ישירות — כמו שאמר לבן ליעקב: "נִחַשְׁתִּי וַיְבָרְכֵנִי ה' בִּגְלָלֶךָ" — לא בשביל יעקב, אלא בגללו, מחמתו.
לפי זה מתורצות כל השאלות. אברהם אומר לשרה: "למען ייטב לי בעבורך" — תנו לי מתנות, ולא בשבילי, אלא בעבורך: כדי שיהיה שולחן ערוך ושפע גדול, ואוכל להגיד לך: הכל בזכותך, ואוכל לכבד אותך. ו"וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ" — גם אני רוצה לחיות, וזה בגללך: בגלל שאת מכבדת אותי, אני נהנה ואוכל להישאר חי. וזה גם הסבר להבדל בין מה שלא לקח מסדום למה שכן קיבל מפרעה: מסדום לא לקח, כי אין שם סיבה שהוא מרוויח ממנה בעצמו; מפרעה קיבל, כי מטרתו הייתה לגרום נחת רוח לאשתו.
ולסיום: מדוע בדיוק תלתה הגמרא את האושר בכבוד האשה, ולא בפרנסתה או בכסות שהוא נותן לה? התשובה היא מידה כנגד מידה — כמו שהוא נתן לאשתו כבוד, כך יזכה גם הוא לכבוד, וכבוד אצל רוב בני האדם הוא עושר, כמו שכתוב אצל יעקב "וּמֵאֲשֶׁר לְאָבִינוּ עָשָׂה אֵת כָּל הַכָּבוֹד הַזֶּה" — הכוונה לכסף וזהב. וכן רומזת התורה: "וְאַבְרָם כָּבֵד מְאֹד בַּמִּקְנֶה בַּכֶּסֶף וּבַזָּהָב". שואל הגאון מווילנה: איך אומרים שכבוד הוא כסף וזהב, והרי במשנה (אבות) כתוב "אֵין כָּבוֹד אֶלָּא תוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר... כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ"?
מתרץ הגר"א: תלוי איך כתוב "כבוד" — אם כתוב "כבד" בלי ו', חסר, זהו כבוד של כסף וזהב, כמו "וְאַבְרָם כָּבֵד מְאֹד" שכתוב שם חסר. ואם כתוב "כבוד" מלא, עם ו', זהו הכבוד האמיתי — כבוד התורה, כמו הפסוק "כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ" שכתוב שם מלא. השם יזכה את כולנו שנזכה לכבד את האשה, ובזכות זה נזכה לכבוד מלא — לכסף וזהב, ואף לכבוד האמיתי, כבוד התורה.