נח יוצא מן התיבה, לאחר שנה שלמה בתוכה, ורואה עולם חרב — כל מה שהכיר נחרב כליל. תחילה, כמובא בזוהר הקדוש, הוא בוכה: "ריבונו של עולם, תראה מה קרה לעולם!" אך מיד לאחר מכן הוא עושה דבר מפתיע: "וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ לַה', וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה וּמִכֹּל הָעוֹף הַטָּהֹר, וַיַּעַל עֹלֹת בַּמִּזְבֵּחַ. וַיָּרַח ה' אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ" — והקדוש ברוך הוא מבטיח שלא יוסיף לקלל עוד את האדמה. מה עשה נח שגרם לנחת רוח כזו? הספר הזה מאגד שני שיעורים על אותו יסוד בדיוק — לא לבכות על מה שאבד, אלא להודות על הטוב שנשאר — האחד מפרשת נח והשני ממקור מוקדם יותר, מעשה אדם הראשון בפרשת בראשית.
אומר המדרש: "וַיָּנַח... בִּינָה נִיתְּנָה בְּנֹחַ". מסביר בביאור למדרש רבה: המילה "נֹחַ" חוזרת ומיותרת בכמה מקומות בפסוקים — וללמדנו שהבינה שניתנה, ניתנה גם לגבי המזבח וגם לגבי נח עצמו. מהי אותה בינה נפלאה? יש מצבים שבהם באמת ראוי לבכות, ויש על מה לבכות — אך הבינה הנפלאה היא להבין: מלבכות בלבד לא יוצא כלום. לעומת זאת, אם אדם מחליט להודות על מה שכן יש, על מה שכן נשאר — מזה יוצאת נחת רוח גדולה ונפלאה, ריח ניחוח.
וכך גם, כפי שראינו בשבוע הקודם, אצל אדם הראשון: לאחר שחטא ונתקלקל הכול, קרא לאשתו "חַוָּה", "כִּי הִוא הָיְתָה אֵם כָּל חָי". יכול היה לצעוק ולקלל את מה שקרה — ובמקום זה החליט: בואו נראה מה כן יש להודות עליו. סוף סוף, היא מביאה חיים לעולם.
מקום נוסף שבו רואים את אותו רעיון הוא המזמור המוכר: "מִזְמוֹר לְדָוִד, בִּהְיוֹתוֹ בְּמִדְבַּר יְהוּדָה... כֵּן בַּקֹּדֶשׁ חֲזִיתִיךָ, לִרְאוֹת עֻזְּךָ וּכְבוֹדֶךָ. כִּי טוֹב חַסְדְּךָ מֵחַיִּים, שְׂפָתַי יְשַׁבְּחוּנְךָ" (תהלים סג). מה היה הרקע? דוד המלך ברח מפני שאול, ורצה לחסות במקום בטוח, במצודה — אך בא אליו הנביא גד ואמר לו: לא תשב במצודה, לך לך אל ארץ יהודה. הוא הולך לשם, ושאול שומע ורודף אותו. ולא זו בלבד — מלך מואב, אצלו הפקיד דוד את אביו ואמו לשמירה, הרג אותם. דוד נרדף בארץ יהודה, עייף וצמא, ללא מים.
מה עושה אדם רגיל במצב כזה? בוכה: "ריבונו של עולם, אין מים, הורי נפטרו, רודפים אחריי!" אך מה עושה דוד המלך? "כֵּן בַּקֹּדֶשׁ חֲזִיתִיךָ" — למרות הכול, אני מודה לך, בורא עולם, שאני זוכה לגור בארץ ישראל. כמו שאמרו חז"ל: "מבקש אתה לראות פני שכינה בעולם הזה? עסוק בתורה בארץ ישראל" — "כֵּן בַּקֹּדֶשׁ חֲזִיתִיךָ" בארץ הקודש, אני זוכה לראות בורא עולם, "לִרְאוֹת עֻזְּךָ וּכְבוֹדֶךָ". במקום להתלונן, הוא מוצא נקודה טובה: לעומת המקום הזר, ארץ מואב, הוא זוכה לגור בארץ הקודש.
זוהי הבינה הנפלאה של אדם שיודע, בכל מצב ובכל דבר, לחפש את "טוֹב חַסְדְּךָ" — לחפש את חסד השם, לשיר ולהודות עליו. הוא האדם שמעלה ריח ניחוח לפני בורא עולם, ממש כפי שעשה נח בצאתו מהתיבה.
אותו יסוד בדיוק — לא לבכות על מה שאבד, אלא להודות על מה שנשאר — מופיע כבר קודם לכן בתורה, אצל אדם הראשון עצמו. הפרק הבא מרחיב את הנקודה הזו, שנגענו בה כאן רק בקצרה.
נדמיין אדם שהיה עשיר גדול, שולט על עסקים רבים ואחראי על אנשים רבים — ופתאום, בעקבות מעשה של אשתו, איבד הכול. אין לו כלום, אין אפילו כסף לאוכל. הוא נהיה סבל פשוט, נושא ארגזים ומכשירי חשמל יום שלם עד שגבו רצוץ ושבור, וחוזר הביתה עם כמה עשרות שקלים בכיסו. לאורך כל הדרך הביתה הוא חושב: "מי גרם לי את כל זה? הכול באשמת אשתי!" ליבו מלא כעס — איך בכלל ייכנס הביתה ויביט בה?
וזהו בדיוק מצבו של אדם הראשון: מגן עדן, שבו היה אוכל ממעדני עולם ומלאכים משרתים אותו, נפל אל עולם של "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם", יגיעה, עצבון ומוות. חוה גרמה לו לאכול מן העץ, וכל טוב עולמו אבד בבת אחת. באדם רגיל, שנמצא במצב כזה, מצפים לכעס, לקללה, לזעקה כלפי מי שגרם לכך.
אלא שהתורה מספרת דבר מפתיע: מיד לאחר הקללות והעונשים, "וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ חַוָּה, כִּי הִוא הָיְתָה אֵם כָּל חָי" (בראשית ג, כ). שואל רש"י: והלוא כבר קרא אדם שמות לכל בעלי החיים — מה מוסיף הפסוק הזה בכך שהוא "קורא שם" לאשתו? מסבירים שאין זו סתם קריאת שם, אלא מעשה מכוון ומודע: אדם הראשון חוזר הביתה, ובמקום לצעוק ולקלל, הוא עוצר ומחליט — "בואו נודה על מה שיש. בואו נראה מה כן נשאר טוב". הוא נכנס הביתה ואומר לאשתו: "מהיום לא אקרא לך 'אישה', אלא 'חוה' — כדי שבכל פעם שאזכיר את שמך, אזכור בזכותך יש חיים בעולם". הרי בלעדיה אין המשך לחיים, אין ילדים, אין דבר. במקום להיזכר בכל הרע שקרה, הוא בחר להיזכר בטוב היחיד שנשאר.
הפסוק הבא מגלה מה היה השכר על כך: "וַיַּעַשׂ ה' אֱלֹקִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם" (בראשית ג, כא). מדייקים בכתוב: לכאורה היה צריך לומר "וַיִּלְבָּשׁוּ" — הם התלבשו לבד; מדוע צריך היה בורא עולם עצמו "להלביש" אותם, כאילו הם ילדים קטנים שאינם מסוגלים להתלבש בכוחות עצמם?
מסבירים: לאחר החטא היה אדם הראשון שבור מבפנים. הוא חשש שמא בורא עולם כועס עליו, שונא אותו, ואינו רוצה בו עוד. ובא בורא עולם, ובכבודו ובעצמו, תופר לו וללבשו כותנות של אור — להראות לו: לא זרקתי אותך. אני עדיין אוהב אותך, למרות החטא, וממשיך הלאה איתך. זו לא הייתה סתם מלבוש — כתוב שאלה היו כותנות מיוחדות במינן, שכל מי שלבש אותן היה נערץ ונחשב.
יש כאן מידה נפלאה, מידה כנגד מידה: כשם שאדם לא זנח את אשתו לאחר שגרמה לו לחטוא, אלא הסתכל על הטוב שנשאר בה וחיבב אותה על כך — כך בורא עולם אינו זונח את האדם, אלא ממשיך לחבב אותו ולהראות לו אהבה, גם לאחר החטא. וכך בכל פעם שקורה לאדם דבר קשה: במקום לבכות על שנעשה, טוב להודות על החלק שנשאר — ובזכות זה זוכה האדם לחיבה ולאהבה מבורא עולם, בדיוק כפי שזכה אדם הראשון.