🎧 להאזנה לשיעור המקורי בקול הלשון: לחצו כאן
פרשת בראשית מספרת בקצרה נפלאה: "וַיַּעַשׂ אֱלֹקִים אֶת שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים... אֶת הַמָּאוֹר הַגָּדֹל... וְאֶת הַמָּאוֹר הַקָּטֹן". שני מאורות "גדולים" נבראו, ואז לפתע אחד מהם קטן. מה קרה שם? ומה הקשר בין אותו סיפור לבין השאלה שכל אחד שואל בסתר ליבו — מדוע בורא עולם, הגדול מכול, "צריך" בכלל את התודה וההודיה שלנו?
מביא רש"י, על פי מדרש חז"ל: התורה כותבת שהקדוש ברוך הוא ברא "שני המאורות הגדולים" — ומיד אחר כך היא כותבת "את המאור הגדול ואת המאור הקטן". איך יתכן ששניהם היו גדולים, ומיד לאחר מכן אחד מהם קטן? מבאר המדרש: בתחילה נבראו שניהם, השמש והירח, גדולים בשווה. באה הירח ואמרה לפני הקדוש ברוך הוא: "אי אפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד" — לא ייתכן ששני מאורות גדולים במידה שווה ימשלו יחד. השיב לה הקדוש ברוך הוא: "צודקת את — לכי ומעטי את עצמך". וכך נהיה הירח קטן.
הירח, כמובן, נעצב מאוד. מה עשה הקדוש ברוך הוא כדי לפייסה? נתן לה את הכוכבים כלוויה. אך כאן שואלים כולם שאלה מפורסמת: במה בדיוק עוזרים הכוכבים לירח? הרי הירח נשאר קטן כפי שהיה — הוא לא גדל בזכות הכוכבים! מה, אם כן, פייס אותו?
יש תירוץ נוגע ללב, גם אם הוא "כואב" מעט: מה שפייס את הירח הוא לא שהוא גדל, אלא שכעת יש דברים קטנים ממנו. "אני לא הכי קטן — יש קטנים ממני". יש בזה מה לשמוח: לפחות אינך התחתון בסולם. תראה את הכוכבים — הם קטנים ממך, וזה מספיק כדי להירגע.
ויש כאן תירוץ נוסף, עמוק ומתוק במיוחד. ידוע ששמו של בורא עולם נקרא "צַדִּיק", כמו שכתוב "צַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם". יש לשאול: מה הקשר בין צורת האות צד"י לבין תוכן המילה "צדיק"? הרי אין הדבר מקרי — בלשון הקודש, בניגוד ללשונות אחרות, אין שום קשר מקרי בין הצורה למשמעות.
מסבירים: האות צד"י היא האות היחידה שגבה כפוף, ועל הגב הכפוף שלה רוכבת אות נוספת — האות יו"ד, הרומזת לשם הוי"ה, "יהודי". זהו סוד הצדיק: אדם המסכים להתכופף, כדי שמישהו אחר — ה"יו"ד" — יוכל לעמוד עליו, לרכב עליו, להתעלות בזכותו. זהו בדיוק מה שעשה הירח: הוא נמשל בהמון מקומות לצדיקים — דוד המלך נמשל לירח, עם ישראל נמשל לירח. אמר לו הקדוש ברוך הוא: כשיש שמש, אף אחד לא רואה כוכבים — רק כשאתה קטן, בלילה, זוכים הכוכבים להאיר. אתה, שיש בך מידת ענווה, תשמח שאתה קטן — כי דווקא בזכות קוטנך זוכים גם הכוכבים להאיר. הצדיק מסכים להקטין את עצמו, ובלבד שגם אחרים יזכו. כששמע זאת הירח, נתפייס: "אם אני זוכה שבזכות קוטני גם אחרים מאירים — יש בזה על מה לשמוח. זה שווה".
ומכאן עוברים אל "צדיקו של עולם", מלך מלכי המלכים בעצמו. בביאור על התפילה מובא פירוש נפלא למילים בברכת "יוצר אור": "טוֹב יָצַר כָּבוֹד לִשְׁמוֹ". לכאורה יש כאן שאלה עצומה: מה הקדוש ברוך הוא, הגדול והנעלה מכול, צריך את התודה שלי, את השבח וההודיה שלי? הוא כה גדול, ואני כה קטן — למה שיצטרך שאני אומר לו תודה?
מבאר הפירוש: זו בדיוק כוונת המילים "טוב יצר כבוד לשמו". "טוֹב" — בורא עולם, שהוא כל טוב, יצר לנו את האפשרות עצמה לתת כבוד לשמו. הוא לא "צריך" את התודה שלנו כמו שאדם זקוק לעזרה — אלא הוא, מתוך טובו, נתן לנו במתנה את הזכות לכבד אותו. הוא הקטין את עצמו, כביכול, כדי שנוכל אנחנו — היצורים הקטנים — לתת לו כבוד.
ומכאן עולה שאלה מעשית: איך בדיוק נותנים לו כבוד? אומר הזוהר הקדוש (פרשת בא, דף מא): חובה על האדם לספר תמיד לפני הקדוש ברוך הוא, ולפרסם בפרטי פרטים, את כל הניסים שעשה עמו הקדוש ברוך הוא, ולהודות עליהם. שואל הזוהר עצמו: הלוא הקדוש ברוך הוא יודע הכול, את מה שהיה ואת מה שיהיה — למה בכלל צריך לפרסם ולספר לפניו את מה שהוא כבר יודע?
עונה הזוהר: ודאי שצריך האדם לפרסם את הניסים ולספר לפני הקדוש ברוך הוא כל מה שעשה עמו, כי הדיבורים עולים למעלה, וכל המוני מלאכי מעלה מתקבצים ורואים אותם, ומודים ומשבחים לפני הקדוש ברוך הוא, וניתן כבוד לשמו למעלה ולמטה. אין זה עניין של מידע חסר — אלא עניין של יצירת כבוד. בורא עולם הקטין את עצמו כביכול, כמו הירח שהתרצה בקוטנו, כדי שנוכל אנחנו לתת לו כבוד — ובזה עצמו נתעלה כבודו למעלה ולמטה.
ומכאן יוצאת הוראה מעשית לחיים: כשם שהירח, בענוותנותו, זכה שדווקא בזכות קוטנו יאירו הכוכבים — כך כל אדם, בהודאתו ובסיפור ניסיו לפני הקדוש ברוך הוא, זוכה להוסיף כבוד לשמו יתברך, ולעורר עוד ועוד שבח למעלה.