🎧 להאזנה לשיעור המקורי בקול הלשון: לחצו כאן
המילה הראשונה בתורה, "בְּרֵאשִׁית", זכתה לאינספור פירושים אצל חז"ל והמפרשים. הזוהר הקדוש מוסיף עליה פירוש מפתיע ואישי מאוד: "בראשית" הן אותיות "שיר תאב" — הקדוש ברוך הוא מתאווה שישירו לפניו. הבריאה כולה, לפי זה, נבראה מתוך רצון עמוק שברואיו ישירו לו שירה. השיעור הזה הולך צעד אחרי צעד: מה זו "שירה" לקדוש ברוך הוא, איך מתאמנים עליה בעולם הזה כדי לזכות בה בעולם הבא, ולמה לפעמים דווקא הקושי והחושך הם המפתח לשירה האמיתית.
מביא הזוהר הקדוש פירוש נוסף למילה "בְּרֵאשִׁית": היא בנויה מאותיות "שִׁיר תָּאָב". מבאר בעל "המתוק מדבש": הקדוש ברוך הוא תאב, כלומר משתוקק ומתאווה, שישאירו וישירו לפניו שירה. ובשביל כך, כך אומר הזוהר, ברא אלוקים את השמיים ואת הארץ. יש כאן רעיון עמוק: לא רק שהבריאה כוללת בתוכה שירה, אלא שהתשוקה לשירה היא בעצמה אחת הסיבות לעצם קיומו של העולם.
מה זו אותה "שירה" שהקדוש ברוך הוא כה משתוקק לה? לא מדובר בהכרח בשירה בקול, אלא בשירה שמקורה בלב — הכרת טובה שמתפרצת מתוך האדם כלפי בוראו על כל מה שיש לו.
הרעיון הזה אינו רק דרשה — הוא הלכה למעשה. פוסק השולחן ערוך (אורח חיים, סימן א, סעיף ט): "מזמור לתודה יש לאומרו בנגינה". מדוע דווקא מזמור זה, מכל תפילות היום, זוכה להוראה מיוחדת לאומרו בשירה וניגון? מסביר השיעור: כל השירות עתידות להתבטל לעתיד לבוא, חוץ ממזמור לתודה. כשיגיע העולם הבא, כל השירות שאנו אומרים היום — כל התפילות המיוחדות, כל הבקשות — יתבטלו, כי לא יהיה עוד צורך בהן. אבל שיר ההודיה, שיר התודה, ימשיך להתקיים לנצח.
ומכאן המסקנה המעשית: אם אדם לא מתאמן על השירה הזאת בעולם הזה, הוא לא יידע לשיר אותה לעתיד לבוא. מי שלא מתרגל להודות ולשיר בעולם הזה, מגיע לעולם הבא כמי שכולם סביבו שרים ומשבחים — והוא, שלא התאמן, אינו יודע איך להצטרף.
מוסיף ה"מכתב מאליהו": בכל בוקר, בברכת "יוצר אור", אנו מזכירים בפירוט מה עושים המלאכים בשמיים — "כולם משבחים ומפארים ומעריצים ומקדישים וממליכים". לכאורה, מה אכפת לנו מה עושים המלאכים? מסביר המכתב מאליהו: מספרים לנו את זה כדי שנדע — שלעתיד לבוא, גם אנחנו נהיה כך, גם אנחנו נשבח ונפאר ונעריץ. ובשביל שנדע לעשות זאת, צריך להתאמן על כך כבר עכשיו, בעולם הזה: מי שהתרגל כאן לשיר לבורא עולם, ידע לשיר גם שם. מי שלא — יישאר "יבש" גם שם. ולכן צריך כל אדם להתעורר בעצמו ולחשוב: על מה אני יכול להודות לבורא עולם היום? מה אני יכול לשיר?
ביום השני של הבריאה, שלא כבשאר הימים, לא נאמר "כי טוב". מסביר השיעור: לא משום שהיה חסר בבריאתו של אותו יום, אלא משום שבו ברא הקדוש ברוך הוא מציאות שבה עדיין אין טוב גלוי — כעין חושך זמני. וביום השלישי, לעומת זאת, נאמר "כי טוב" פעמיים, כפיצוי וכהשלמה. כדי שיהיה טוב, צריך שיקדם לו משהו שאינו טוב — כמו בתפילה שאנו אומרים "מחיה ומצמיח ישועה": כדי שתצמח ישועה, קודם צריך שיהיה "מחיה", כלומר תחייה מתוך מיתה.
הראיה הפשוטה ביותר: איך צומח עץ חדש? לוקחים גרעין, קוברים אותו באדמה, והוא כביכול "נרקב" ונעלם לגמרי — ורק אז, מתוך אותו הרקבון, צומח דבר חדש. כך גם אצל כל יהודי: לפעמים צריך "למות" קצת, לעבור דרך חושך, כדי שאחר כך יבוא הטוב.
סיפר יהודי שעבר ניתוח, ולאחריו לא היה יכול להזיז את הראש כלל — לא ימינה ולא שמאלה. הראש היה מקובע לגמרי. כעבור יום־יומיים, כשהשתחרר מהמצב הזה, הוא הזיז את ראשו ימינה — וחווה שמחה עצומה. "איזה כיף להזיז את הראש!" אמר. "אתה לא יודע איזה אושר הרגשתי, סתם להזיז את הראש ימינה ושמאלה". דבר שהיה עד אז מובן מאליו לחלוטין, הפך פתאום למקור שמחה גדול — בזכות התקופה הקצרה שבה נלקח ממנו.
ומכאן מובן גם עניין המחלה: למה קורה שאדם חולה? לפעמים דווקא משום שאדם בריא לא תמיד שמח בבריאותו — היא מובנת מאליה בעיניו. ובא הקדוש ברוך הוא ומעורר אותו, כדי שיחזור לבריאותו וישמח בה מחדש, בדיוק כמו אותו אדם ששמח פשוט להזיז את ראשו.
אותו עיקרון פועל גם בלימוד תורה: לומדי גמרא נהנים לעיתים קרובות הנאה גדולה יותר מלומדי הלכה פסוקה, למרות שההלכה קלה יותר להבנה. הסיבה: בגמרא, בהתחלה קשה להבין, מתאמצים, מנסים שוב ושוב — ורק אז, כשמגיעה ההבנה, באה איתה הנאה עצומה. מי שיוצא לו הכול בקלות, אינו זוכה לאותה הנאה שמגיעה מתוך המאמץ. זהו סוד ה"מחשיכים אושפיזי" — אלה שיושבים בחושך של אי-ההבנה, מתאמצים, ודווקא מתוכו מגיעים לשמחה הגדולה ביותר.
וכך גם ביחס לקדוש ברוך הוא עצמו: מי שזוכה לדרגה גבוהה יותר, מקיים את מה שאמר דוד המלך — "לְךָ הַשֵּׁם הַגְּדֻלָּה... לְךָ ה' הַמַּמְלָכָה", לשיר ולהודות מתוך הכרה שגם הקושי הוא חלק מהטוב. וכן אמרו: יש להתרגל בעולם הזה לשיר לקדוש ברוך הוא, כדי שנזכה לשיר לו גם לעתיד לבוא.