🎧 להאזנה לשיעור המקורי בקול הלשון: לחצו כאן
פרשת בראשית פותחת בשאלה שכל אחד ואחד נשאל אותה פעם, בין אם ישירות ובין אם בליבו פנימה: איך יודעים שיש בורא לעולם? הרבה בני תורה, גם כאלה שגדלו על ברכי הישיבה שנים רבות, מעולם לא עצרו להתבונן ביסוד הזה לעומק, ומרגישים חוסר ביטחון כשמישהו מטיל בהם ספק. השיעור הזה בא להראות שהשאלה עצמה בנויה הפוך: לא אנחנו צריכים להוכיח שיש בורא, אלא מי שטוען שהעולם נהיה מעצמו הוא זה שצריך להביא ראיה.
ה"בית הלוי" ורבים מגדולי המוסר עמדו על כך שידיעת מציאות הבורא איננה "אמונה" במובן הרגיל של המילה — דבר שמקבלים בלי ראיות. היא ידיעה שכלית פשוטה, מוצקה כמו כל ידיעה אחרת שאדם צובר על עולמו. הבה נלך צעד־צעד בדרך שבה השיעור בונה את ההבנה הזאת, ונראה לאן היא מובילה.
פרק אלא פעם קורה שאדם שאינו שומר תורה ומצוות פונה לבן ישיבה ואומר לו: "תוכיח לי שיש בורא לעולם, ואם תוכיח — אשמור". הבחור, שמעולם לא התבונן ביסודות האמונה בעצמו, מרגיש לפתע נחיתות. הוא מאמין בכל ליבו, אך אינו יודע כיצד להשיב. פעם, לאחר שיחה ביסודות האמונה, ניגש בחור מבויש ולחש: "תודה על השיחה". השיב לו הרב: "למה אתה מתבייש? הרב דיבר על יסודות האמונה — זה רק הוסיף לך". המצב הזה, של אנשים שחיים שנים בלי שהתבוננו כלל בשאלת האמונה, הוא מצב שאסור להישאר בו. אדם צריך להגיע להבנה ביסודות האמונה, לא רק להרגיל מצוות מתוך הרגל.
הנקודה הראשונה, וזו שהתורה פותחת בה: "השם ברא את העולם". על כך מכריזים בכל שבת — יום שבו אנו מעידים ש"השם ברא את העולם בששה ימים, ובשביעי שבת". אך יש כאן כלל יסודי מבחינה שכלית: מי שטוען טענה מחודשת הוא זה שצריך להביא עליה ראיה — לא מי שטוען את הדבר הפשוט. אם מישהו יגיד לך "תוכיח שמישהו כתב את המכתב הזה" — הרי כל אחד, גם מי שאינו שומר תורה, יודע בפשטות שמישהו כתב אותו. אף אחד לא יעלה על דעתו ש"נהיה לבד". אותו הדבר בשעון, במפתח ובמנעול: מפתח ומנעול חייבים להתאים זה לזה בדיוק — זה לא "קרה מעצמו", בשני "פיצוצים" נפרדים שבמקרה התאימו זה לזה.
מדמים: אדם ראשון היורד על הירח, ופתאום מוצא שם קופסת שימורים. מיד תעבור בעולם כולו רעידה: "מישהו כבר היה כאן!" איש לא יעלה בדעתו שהקופסה "נהיתה מעצמה" — כי כל דבר שיש בו תוכנית וסדר, אי אפשר שיהיה מעצמו. קל וחומר בן בנו של קל וחומר: העיניים, מערכת העצבים, כל מנגנוני הגוף המורכבים לאין שיעור מקופסת שימורים — קל וחומר שהם לא נהיו מעצמם. העולם צועק שיש בורא לעולם. זו לא שאלה עם שני צדדים שווים.
ומעשה שממחיש עד כמה ברור לכל אדם, גם למי שאינו דתי, שדבר בעל תוכן וסדר לא נוצר מעצמו: יהודי סיפר שנכנס לחנות בשכונת "מחנה יהודה" בירושלים, קנה משהו ונתן למוכר שטר גדול. המוכר יצא לחנות הסמוכה להביא עודף. באותו רגע נכנס לחנות אדם שאינו שומר תורה ומצוות, ולא ידע שהמוכר יצא. כשהתבקש להסביר איפה המוכר, השיב לו היהודי בבדיחות הדעת: "לא שמעת שהיה אתמול פיצוץ בתל אביב? נפלו כאן חלקי זכוכית וחפצים לבנים בלי החנות". האיש הביט בו כאילו הוא מדבר שטויות — הוא הבין מיד שדברים מסודרים כמו חנות מלאה בסחורה לא "קרו" מעצמם מפיצוץ מקרי. אם כך ברור הדבר בחנות קטנה, קל וחומר בעולם ומערכותיו המופלאות.
מדוע בכלל נולד אדם בלי דעת, ורק בהדרגה, לאט לאט, מגיע לו השכל להבין? מסבירים חז"ל שזהו תהליך שנועד לאפשר את הבחירה: אילו נולד אדם עם דעת שלמה, לא הייתה בכלל אפשרות בחירה — הכול היה ברור וכפוי מאליו. ולכן ניתן לתינוק להתרגל בהדרגה למה שהוא רואה, וכשמשתמשים בשכל לעומק — מגיעים תמיד לאותה מסקנה.
מספרים חז"ל: רחל, אשת רבי עקיבא, רצתה לשכנע אותו — בהיותו כבר בן ארבעים — לצאת וללמוד תורה מאל"ף־בי"ת, למרות הבושה. היא לקחה גמל, שמה על גבו משהו שנראה כמו עגבניות צומחות עליו, והציבה אותו במרכז השוק בשעה מוקדמת בבוקר. אנשים שראו את זה בפעם הראשונה נדהמו: "גמל שצומחות עליו עגבניות!" והתקהלו סביבו. אך ככל שעברו הימים, אנשים כבר עברו ליד הגמל מבלי לשים לב כלל — הם התרגלו. עד שהגיע אדם חדש לשוק, ראה את הגמל ופרץ בקריאה נרגשת: "תראו, גמל עם עגבניות!" — וכל מי שהתרגל כבר לא הבין מה ההתרגשות. אמרה רחל לרבי עקיבא: "ראית? זו בדיוק התכונה של הרגל. לך תלמד — גם אם בהתחלה תתבייש, תתרגל". וכך היה: רבי עקיבא הלך ולמד, ונעשה רבי עקיבא. ועל כך אמרו חז"ל את הפסוק "חכמת נשים בנתה ביתה".
מכאן לומדים כלל חשוב באמונה עצמה: גם דברים שבתחילה נראים "מוזרים" או שאין הרגל בהם — לאחר התבוננות אמיתית של השכל, הם מתבררים כפשוטים וברורים. וכך גם ביסוד "יש בורא לעולם, ויש תורה מן השמיים": כשמפעילים את השכל לעומק, ולא מסתפקים ב"ככה זה", מגיעים לוודאות גמורה.
אם השם ברא את העולם, בהכרח יש לו תכלית ורצון בבריאה — כמו קבלן שבונה בניין ובוודאי יש לו מטרה לשם מה בנה אותו. תכלית זו נמסרה לנו בתורה שבעל־פה: הרמח"ל כותב בתחילת "מסילת ישרים" שהשם ברא את העולם כדי להיטיב לברואיו — שנזכה להיות עמו לנצח נצחים, וזוהי הטובה הגדולה ביותר שיש. זהו העולם הבא: להיות עם השם.
קושיה: אם השם רוצה להיטיב לנו, למה לא לתת לנו את העולם הבא ישר, בחינם, בלי כל היגיעה והניסיונות של העולם הזה?
תירוץ: מתנה שמקבלים בחינם, ללא כל השקעה, משאירה תחושה לא נעימה — "נהמא דכיסופא", לחם של בושה. לכן קבע הבורא שהעולם הזה יהיה "פרוזדור" לעולם הבא: מקום של ניסיונות וקשיים, שבו על ידי ההתגברות וההשקעה זוכה האדם לקרבת השם לפי מידת השקעתו. כל החיים, על רגל אחת, הם דרך להתקרב אל השם.
ומכאן אפשר להבין גם מדוע דווקא בגיל שלוש עשרה, ולא לפני כן, מגיע היצר הטוב. חז"ל מספרים על היצר הטוב שטוען לפני הקדוש ברוך הוא: "אתה הבאת אותו — היצר הרע — כבר עם לידתו, שלוש עשרה שנה לפניי, וכבר הספיק לחזק אותו בידיו. ואני מגיע רק עכשיו!" ומבקש שכוחו יהיה שווה. וזה משום שהיצר הטוב מוכר אמת, והיצר הרע מוכר שקר — והשקר תמיד קל יותר "למכור" מהאמת, ולכן צריך לו יתרון זמן. מי שמפעיל את שכלו ומתבונן לעומק — רואה שתכלית החיים אינה "לשרוד" כבעל חי, אלא לחיות חיים של תוכן, של שמחה, ושל הודיה על כל יום. וזהו הפסוק שאומרים כל בוקר: "מודה אני לפניך... שהחזרת בי נשמתי" — יהודי הוא מי שקם בבוקר ומייד מודה לבורא על עוד יום להתקרב אליו.
הניסיון של החיים הוא לא להיסחף אחרי "ברנדים" ופיתויים חיצוניים חסרי ממש, אלא להישאר צמודים לשכל ולאמת — ולזכור שהתורה אינה דורשת סבל לשמו, אלא מראה את הדרך לחיות טוב באמת, גם בעולם הזה וגם בעולם הבא.