🎧 להאזנה לשיעור המקורי בקול הלשון: לחצו כאן
אחרי שברא הקדוש ברוך הוא את אדם הראשון, נאמר: "וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים, הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע... לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה". ולאחר שהושם בגן עדן: "וַיְצַו ה' אֱלֹקִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר, מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל" — היה לו אפילו ציווי לאכול מכל עצי הגן, לא רק רשות. ומצד שני, כאשר בא הנחש לפתות את חוה, הוא פותח: "אַף כִּי אָמַר אֱלֹקִים לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן" — כאילו נאסר עליהם הכול. במה בדיוק מדובר, ומדוע דווקא כך בחר הנחש לפתות?
מבאר חובת הלבבות שעיקר עבודת השם הוא להכיר את חסדי השם. אחת הסיבות ליסוד הזה היא, שאדם המכיר את חסדי השם אינו חוטא. מי שמרגיש שהוא כל הזמן מוצף בחסדים, שהשם משפיע עליו כל הזמן — אין לו "העזה" ללכת נגד רצון השם. אבל מי שמרגיש שהוא מקופח, שהוא לא מקבל — היצר יכול לפתות אותו לחטוא. לכן ההגנה החזקה ביותר נגד היצר הרע היא להכיר את חסדי הקדוש ברוך הוא.
ומכאן נבין מדוע ציווה השם על אדם "מכל עץ הגן אכל תאכל" — לא רק רשות אלא ציווי: אתה מקבל, ותדע שזה ציווי, ותדע שאתה נהנה. עצם הידיעה שהוא מקבל — היא ההגנה נגד היצר הרע. וכיוון שכך, ניצל הנחש בדיוק את הפרצה: הוא פתח בלשון "אַף כִּי אָמַר אֱלֹקִים לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן" — ניסה להטעות, כאילו הכול אסור, כדי להעלים את מה שכן מותר וניתן.
יש, לצערנו, אנשים ששוכבים בבתי חולים, שם חייהם קשים מנשוא — אין להם תיאבון לאכול, סובלים ממחלות שונות, איברים שאינם מתפקדים. ואצל אדם בריא — יש לו תיאבון, יש לו יכולת להשתמש באיבריו — הוא אינו מבין כלל שיש בזה משהו. הוא חי בעולם של הנאות ושל חסדים, אך חי בו כמו בחושך, בלי לדעת שהוא מקבל.
אילו היה אדם מכיר בחסדי השם — שהוא בריא, שיש לו תיאבון, שהוא יכול להשתמש באיבריו — היה מרגיש מוקף חסדים בלי לשאול. וזו הייתה הגנה שלא יחטא כלל: מי שמרגיש שהוא מקבל כל הזמן מהשם, אין לו פנים לעשות נגד רצונו. וכשם שהיצר הרע מתחדש בכל יום, כך צריכים אנו, בכל יום מחדש, להתחזק ולהתגבר בהכרה שהשם נותן לנו חסדים בלי הפסק.