🎧 להאזנה לשיעורים המקוריים בקול הלשון:
פרק א - שורש חטא אדם הראשון · פרק ב - טעם תקנת שבע ברכות · פרק ג - "אם כל חי" התיקון · פרק ד - מקור תקנת שבע ברכות · פרק ה - לראות מעלת חברינו
פרשת בראשית מספרת על חטא עץ הדעת בקצרה — אך המפרשים חוזרים אליו שוב ושוב, ומגלים שם שורש שממנו נובע כל דבר. שלושה מאמרים אלו, שנאמרו בזמנים שונים על אותה פרשה בדיוק, בונים יחד תמונה אחת שלמה: מה בדיוק היה חטאו האמיתי של אדם הראשון, מדוע תיקנו חז"ל בעקבותיו שבעה ימי הודיה לכל חתן, וכיצד תיקן אדם הראשון בעצמו את מה שקלקל.
חז"ל, בכמה מקומות, מעמידים את שורש חטאו של אדם הראשון על כפיות טובה. במסכת עבודה זרה (ה, א) מובא: כאשר התלוננו ישראל במדבר "וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל", אמר להם משה רבנו: "כְּפוּיֵי טוֹבָה, בְּנֵי כְּפוּיֵי טוֹבָה" — כשם שאביכם הראשון כפר בטובה, כשאמר "הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי". ובפרקי דרבי אליעזר כתוב במפורש: "מִפְּנֵי מָה נֶעֱנַשׁ אָדָם הָרִאשׁוֹן? מִפְּנֵי שֶׁהָיָה כְּפוּי טוֹבָה." ותמוה מאוד: הרי חטאו של אדם הראשון היה אכילה מעץ הדעת — האמירה "הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי" נראית כפרט שולי, ניסיון להצדיק את עצמו. מדוע העמידו חז"ל את כל מהות חטאו על כך?
מבאר זאת ספר "שערי אהבה", על פי ה"גן הדעת": לאדם הראשון הייתה מצווה של ממש לאכול מכל עצי הגן — "מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל". כשהוא אוכל מכל פרי ופרי, טועם אותו, נהנה ממנו — הוא צריך היה להודות לשם עליו, להתבונן בטוב הבורא. וכאשר הביא לו הקדוש ברוך הוא את האישה — היה צריך אדם הראשון להתבונן: על כל הבריאה כולה נאמר "כִּי טוֹב", חוץ מן האדם, שעליו נאמר "לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ". וכשמצא אישה, נאמר "מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב" — היה צריך להתבונן ולשאול: מדוע בלי אישה איני "טוב"? ולהכיר כמה טובה נפלאה עשה עמו בורא עולם, בכך שנתן לו "עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ".
אילו היה אדם הראשון חי כך, מתבונן תמיד בטוב השם שבבריאת האישה — לא היה שייך שיבוא הנחש ויצליח לשכנעו. הנחש בא ומספר לו סיפורים: "בורא עולם רוצה למשול עליך, לא רוצה שתהיה כמוהו." אילו היה אדם הראשון חי בהכרת הטוב, הוא היה עונה: "מה אתה מדבר? הרי בורא עולם מחפש כל הזמן להיטיב לי!" אך היות ואדם הראשון לא התבונן בטוב שבבריאת האישה, לא הרגיש עד כמה השם מיטיב עמו — נותר "חלל" שבו הצליחו דברי הנחש להיכנס.
וזהו הכוונה בכפיות הטובה: לא שהאמירה "הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי" הייתה חטא בפני עצמו, אלא שהיא חשפה את כל מהותו — שאדם הראשון בכלל לא ראה את טוב הבורא. וזהו התיקון שלנו עד היום: להתבונן בטוב השם, עד שנפנים שבורא עולם מחפש תמיד את טובתנו.
חז"ל תיקנו לחתן וכלה שבעת ימי משתה, שבהם מברכים "שֶׁהַשִּׂמְחָה בִּמְעוֹנוֹ", "שֶׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה, חָתָן וְכַלָּה", "מְשַׂמֵּחַ חָתָן עִם הַכַּלָּה" — שבע ברכות שאין בהן ברכת המצוות, אלא שבח והודיה על הבריאה הנפלאה: יצירת האדם, יצירת האישה, כל הדברים. וצריך עיון: לא מצאנו מצווה אחרת שעליה מודים במשך שבעה ימים רצופים!
לאור מה שביארנו בפרק הקודם, מתבארים הדברים באופן נפלא: שורש חטא אדם הראשון היה אי הכרת טוב השם בבריאת האישה. וכל ששת אלפי שנות העולם הזה נועדו לתקן את חטא אדם הראשון. אין דבר יותר מתאים לתיקון מאשר לתקן באותה נקודה בדיוק שבה נכשל אדם הראשון: שיבוא אדם, וישבח ויודה ויהלל את בורא עולם על הבריאה הנפלאה של יצירת עזר כנגדו. לכן תיקנו חז"ל שבמשך שבעה ימים, בכל יום ויום, יתכנסו בני אדם וישבחו את בורא עולם על בריאתו הנפלאה.
ספר "שפת אמת" מוסיף: שבעה ימים, כל יום בוקר וערב מברכים שבע ברכות — יוצא סך הכול תשעים ושמונה ברכות. וזה מתקן את תשעים ושמונה הקללות שבפרשת כי תבוא, שהגיעו בגלל אי הודיה לקדוש ברוך הוא. על ידי שמודים לקדוש ברוך הוא תשעים ושמונה ברכות, נעקרות כל הקללות, ויהיה הבית מלא ברכה ושפע, כמו שכתוב: "וְהָפַךְ ה' אֱלֹקֶיךָ לְךָ אֶת הַקְּלָלָה לִבְרָכָה".
יהי רצון שנשמע ונלמד מזה: כאשר חתן וכלה זוכים ומתחתנים, ידעו הכול — בעצם הסעודות והברכות — שבאים לשבח את בורא עולם על הבריאה הנפלאה שברא, ולא רק לחגוג את שמחת הזוג. אם נעשה כך, נזכה שיהיה שפע ברכה בעולם, ילדים צדיקים, ותתקן שרשרת ההודיה את חטא אדם הראשון.
מוסיף הגאון רבי גמליאל רבינוביץ שליט"א (בגיליון "טיב הפרשה"): כשהקדוש ברוך הוא בא להעניש את האישה, אינו מקדים דבר — העונש ברור מאליו, שהרי היא אכלה מעץ הדעת. אך כשהוא מגיע לאדם, מקדים: "כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ, וַתֹּאכַל מִן הָעֵץ..." — ורק אחר כך העונש. מדוע ההקדמה הזו?
עיקר מה שהקפיד עליו הקדוש ברוך הוא לא היה שאכל מעץ הדעת — היה דבר שהכעיס אותו עוד יותר. אדם הראשון קיבל מתנה נפלאה כל כך — האישה — ובמקום להודות ולשבח עליה לבורא עולם, אמר: "הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי, הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ, וָאֹכֵל" — כביכול, "בגללך זה קרה". אמר לו הקדוש ברוך הוא: "כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ" — לא הייתה חובה, יכולת מאוד להימנע. ואם כפרת בטובתי — שהבאתי לך דבר טוב, ואתה זה שפשעת — זה לא בסדר.
ומיד לאחר תום העונש, מופיע פסוק שלכאורה אין זה מקומו: "וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ חַוָּה, כִּי הִוא הָיְתָה אֵם כָּל חָי". מדוע דווקא כאן? מבאר הרב רבינוביץ: אדם הראשון הכיר בטעותו. הבין כמה טעה שלא הודה לקדוש ברוך הוא על מתנת האישה — והחליט לתקן. במקום להסתכל בחלק הרע, הוא מחליט לראות מה כן יש להודות עליו, וקורא לה מעתה "חַוָּה" — כדי שבכל פעם שהוא יקרא לה, יזכור להודות: בזכותה יש חיים, בזכותה יש חיות בעולם, "אֵם כָּל חָי".
ומה קרה מיד לאחר מכן? "וַיַּעַשׂ ה' אֱלֹקִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר, וַיַּלְבִּשֵׁם" — כותב רבנו בחיי, שפעולת ההלבשה עצמה מבטאת את אהבתו וחמלתו על יצוריו, שאף על פי שחטאו, לא זזה אהבתו מהם, והוא בעצמו השתדל בתיקונם. במדרש מובא שהיו אלו בגדי כהונה — כותנות אור נפלאים, שבהם הקריב אדם הראשון, בכור העולם, קורבנות. כאשר האדם מכיר בטובת האישה, בורא עולם מחבב אותו מאוד, ובא בעצמו להלבישו.
מכאן מסביר הרב רבינוביץ את דברי הגמרא: "אמר רבא — הוֹקִירוּ לְנָשַׁיְיכוּ כִּי הֵיכִי דְתִתְעַצְּרוּ" (בבא מציעא נט, א). אם תודה לקדוש ברוך הוא בכל יום על האישה שנתן לך, תתבונן כמה נפלאה היא — תיקנת בכך את חטאו של אדם הראשון, ולא ראוי לך העונש שהורה אדמה בעבורך. אם אתה מכיר בטובה שהקדוש ברוך הוא ברא — לא רק שלא מגיע לך עונש, אלא תזכה להיות עשיר.
אין דבר שמכעיס את בורא עולם כמו שאדם לא זוכה להכיר במתנת הכלה. אדם הראשון היה בגן עדן, מוקף כל שפע העולם, ובכל זאת לא היה לו טוב — כי חסרה לו אישה. וכל אדם בימינו, אם הוא יודע להודות כראוי על מתנת הכלה, יכול לזכות לשמחה מעין גן עדן — "שִׂמְחוּ נָא רֵעִים אֲהוּבִים כְּשַׂמֵּחֲךָ יְצִירְךָ בְּגַן עֵדֶן מִקֶּדֶם".
שואלת מסכת כתובות (ח, א): מנין לברכת חתנים מן התורה? מהיכן בכלל למדו חז"ל שיש חובה לברך חתן וכלה בשבע ברכות? מביא המדרש שני מקורות, ורבי חן מצביע על מקור ראשון: "וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹקִים... פְּרוּ וּרְבוּ" — כאשר הקדוש ברוך הוא "חיתן" את אדם וחוה, הוא בעצמו בירך אותם. ולכן, מסבירה הגמרא, גם אנחנו צריכים לברך את הנישאים. מקור נוסף שמביא המדרש: "וַיְבָרֲכוּ אֶת רִבְקָה וַיֹּאמְרוּ לָהּ... אֲחֹתֵנוּ אַתְּ הֲיִי לְאַלְפֵי רְבָבָה" — לבן ובתואל ברכו את רבקה לפני נישואיה ליצחק.
ולכאורה יש כאן קושי מפתיע: שני המקורות הללו נראים חסרי קשר לשבע הברכות שאנו מברכים היום. במקור הראשון, מי בירך את מי? הקדוש ברוך הוא בירך את אדם וחוה. במקור השני — לבן ובתואל ברכו את רבקה. אבל בשבע ברכות שאנו אומרים תחת החופה, את מי אנחנו מברכים? לא את החתן ואת הכלה — אלא את הקדוש ברוך הוא עצמו: "יוֹצֵר הָאָדָם", "אֲשֶׁר בָּרָא שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה". כל שבע הברכות הן שבח לבורא עולם, לא ברכה לחתן ולכלה! אם כן, מה בכלל הקשר בין שני המקורות הללו לבין המנהג שלנו?
מבאר ספר החינוך (מצווה תל, שורש מצוות ברכת המזון) יסוד נפלא: מדוע ציוותה התורה לברך ברכת המזון? מפני שהקדוש ברוך הוא רוצה להוריד לנו שפע גדול, ושפע יורד לעולם דווקא על ידי הודיה — כשמודים לקדוש ברוך הוא על הטוב שנתן לנו, יורד עוד שפע. הדבר פשוט וברור גם מסברה: כתוב בתורה, "בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ" — כשמזכירים את שם השם, מודים לו ומשבחים אותו, ההודיה עצמה מביאה איתה ברכה. וזו הסיבה שדווקא לאחר ברכת המזון, כשהשמיים כביכול פתוחים לרווחה בזכות ההודיה, נהוג להוסיף רשימה ארוכה של בקשות ("הָרַחֲמָן הוּא...") — כי אין זמן טוב יותר לבקש מאשר מיד לאחר שהודינו.
ומכאן מתורץ הקושי: אמנם אנחנו לא מברכים ישירות את החתן והכלה, אבל אנחנו מברכים אותם בעקיפין — על ידי שאנחנו משבחים ומודים לקדוש ברוך הוא על שברא ששון ושמחה, על שיצר את האדם. ומכיוון שההודיה עצמה מורידה שפע, כך אנחנו ממילא ממשיכים שפע גדול אל החתן והכלה, נושאי אותו הערב — בדיוק כפי שהקדוש ברוך הוא בירך את אדם וחוה, ולבן ובתואל ברכו את רבקה: בכל המקרים הללו, הברכה לזוג הצעיר הגיעה מתוך הודיה לבורא עולם על עצם קיומם ובריאתם.
אמנם חז"ל תיקנו שבע ברכות רק לשבעת ימי הנישואין, אבל מוסיף ספר "ששון ושמחה" הערה נפלאה: מטרת ברכת הנהנין אינה רק שאדם יברך לפני האכילה וישכח מיד — אלא שירגיש, במשך כל זמן האכילה, את טוב השם ואת אהבתו לבורא, שהמציא לו את ההנאה שהוא נהנה ממנה עכשיו. כך גם בברכת חתנים: הכוונה אינה שיברכו את הברכות בשבעת הימים וישכחו מהן, אלא שבני הזוג ירגישו, במשך כל חיי נישואיהם, את החסד הגדול שהקדוש ברוך הוא ברא עבורם — מקור השמחה שמרומם את האדם.
עצה מעשית ויפה: כל מי שרוצה אהבה ואחווה בביתו — לפני שהוא נכנס הביתה, יעצור רגע ויאמר: "יוצרי, אני מודה לך שבראת לי עזר כנגדי", ויפרט כפי מה שליבו נותן לו את השבח הנפלא שיש ביצירת בת הזוג. ראייה נוספת לכמה בורא עולם מקפיד שנכיר בטוב הזה: כל הדברים בעולם נבראו ישר במעשה בראשית — חוץ מדבר אחד, האישה, שלא נבראה מיד, אלא רק לאחר שאדם הראשון ראה שלכל שאר הברואים יש בן זוג, ורק לו חסר. רק אחרי שהוא הרגיש בעצמו את החיסרון, נתן לו הקדוש ברוך הוא את המתנה — כדי שידע להעריך ולהודות עליה, ולא ייקח אותה כמובנת מאליה. כך יזכה כל אדם, בזכות ההודיה על "עזר כנגדו", לעוד ועוד ברכה ושפע בביתו.
ראינו בפרק הקודם כיצד אדם הראשון, מיד לאחר החטא, בחר להתרכז בטוב שנשאר לו — בקריאת שם "חוה" לאשתו — ובזכות זה זכה שגם בורא עולם יתייחס אליו במידה כנגד מידה, ויבוא בכבודו ובעצמו להלבישו כותנות אור. המידה הזאת, של להתבונן תמיד במעלת הזולת ולא בחסרונו, אינה מוגבלת רק ליחסי איש ואשתו — היא נכונה כלפי כל אדם, וכפי שממחיש הסיפור הבא, אפשר לקחת אותה עד רמות מפעימות.
הצדיק הירושלמי רב אריה לוין נודע באהבתו הגדולה לכל אדם, ונהג לבקר בקביעות בבית הכלא. אסירים רבים, גם כאלה שלא היו דתיים, כינוהו באהבה "אבי האסירים", והיו ממתינים בקוצר רוח לביקוריו כדי ליהנות מלחיצת ידו החמה. מספר אחד האסירים, שנידון למוות באותם ימים קשים: כשהיה חובש כיפה כדי שרב אריה יזהה אותו מרחוק, הצטער על כך אסיר צעיר בעל השקפה קומוניסטית, שניסה תמיד "להוציא" את רב אריה מכליו ולשכנעו שכל האסירים ה"דתיים" הללו הם צבועים גמורים — שכן הוא ראה אותם, בסתר, אוכלים בגילוי ראש, ורק כשהם רואים את רב אריה מתקרב הם ממהרים לחבוש כיפה.
יום אחד, כשהתקרב אליו אותו צעיר, שאל אותו רב אריה: "מדוע אתה מתעסק עם שקרנים ורמאים כאלה?" השיב הצעיר: "וכי סבור אתה שהאסירים הללו דתיים? אני יושב איתם בכלא ורואה כיצד הם אוכלים בגילוי ראש — ורק כשרואים אותך מרחוק, ממהרים לחבוש כיפה. הם צבועים!" ענה לו רב אריה: "חלילה לך. תאמין לי — אני לא מסתכל על מה שעל ראשם. אני נותן את עיניי בליבם, ואת ליבם אני רואה גלוי, והוא חם ויוקד". לא חלפו ימים רבים, ואותו צעיר קומוניסטי עצמו החל לחבוש כיפה בבואו לבקר את רב אריה, ונמנה גם הוא על המבקרים הקבועים בבית הכנסת של בית הכלא.
זוהי המידה הנפלאה של לראות בטוב: לא רק לראות את מעלת בני הבית — האישה, הילדים — אלא לראות את המעלה שיש בכל אחד ואחד, גם באדם שנראה, על פניו, רחוק ביותר. כשאדם מתרגל לראות כך, גם הקדוש ברוך הוא, במידה כנגד מידה, מסתכל על הדברים הטובים שיש בו.
מרחיב את המידה הזאת אל הבריאה כולה: מובא בשם רב גדול (בחוברת "שערי הודיה") על הפסוק "וַיַּרְא אֱלֹקִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד" — בורא עולם עצמו כתב זאת בתורה כדי ללמדנו: גם אנחנו צריכים ללמוד ממנו יתברך, ולשים לב שהעולם שבו אנו נמצאים הוא באמת עולם טוב, עולם שטובו מופלג עד להפליא. יש בפסוק הזה, במידה מסוימת, ציווי ללכת בדרכיו יתברך: להסתכל על כל הבריאה, לשים לב ולהרגיש כמה היא באמת טובה — ואף להוציא זאת בפה, לומר שהכול אכן טוב מאוד. זהו, למעשה, סוד הצלחת החיים: הקדוש ברוך הוא רוצה שאדם ירגיש את העונג שבבריאה, יודה עליה, ועל ידי כך יגיע לאהבתו.
כך מתחילים: לראות מעלת חברינו, לראות את המעלה של בני הבית, לראות איש ברעהו את הטוב, לראות את המעלה שבכל אחד. וכשעושים כך, זוכרים תמיד כמה הקדוש ברוך הוא רואה את המעלה שלנו, ודואג לנו. זהו התפקיד שלנו בתוך עולם שהוא, לכאורה, "מסֻיָם" ונעלם — לשים לב, דווקא, לטוב הפנימי. וכשזוכים לכך, זוכים גם להגיע אל שבת קודש, שכל עניינה הוא לשמוח ולחגוג את היופי הנפלא שבבריאה — "מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת, טוֹב לְהֹדוֹת לַה'".