הנוסח המלא כלשונו — מחולק לפי דורות החכמים ומפוסק לקריאה נוחה
אמר החכם תפארת הישרים, רבינו אברהם הלוי בן דוד זכרונו לברכה:
זה סדר הקבלה, כתבנוהו להודיע לתלמידים כי כל דברי רבותינו ז״ל, חכמי המשנה והתלמוד, כולם מקובלים — חכם גדול וצדיק מפי חכם גדול וצדיק, ראש ישיבה וסיעתו מפי ראש ישיבה וסיעתו, עד אנשי כנסת הגדולה שקבלו מהנביאים, זכר כולם לברכה.
ולעולם חכמי התלמוד, וכל שכן חכמי המשנה, אפילו דבר קטן לא אמרו מלבם, חוץ מן התקנות שתקנו בהסכמת כולם כדי לעשות סייג לתורה.
ואם לחשך אדם שיש בו ריח מינות לומר: ״מפני שנחלקו בכמה מקומות, לפיכך אני מסופק בדבריהם״ — אף אתה הקהה את שניו, והודיעהו שהוא ממרה על פי בית דין.
ושלא נחלקו רז״ל לעולם בעיקר מצוה, אלא בתולדותיה; ששמעו עיקרה מרבותיהם, ולא שאלום על תולדותיה מפני שלא שמשו כל צרכן.
כיוצא בדבר: לא נחלקו אם מדליקין נר בשבת אם לא; ועל מה נחלקו? במה מדליקין ובמה אין מדליקין.
וכן לא נחלקו אם אנו חייבין לקרוא קריאת שמע ערבית ושחרית אם לא; על מה נחלקו? מאימתי קורין את שמע בערבית, ומאימתי קורין את שמע בשחרית. וכן בכל דבריהם.
מאדם עד המבול — אלף ותרנ״ו שנה. מהמבול עד אברהם — רצ״ב שנה. משנולד אברהם עד שיצא מחרן פעם ראשונה — נ״ב שנה. משיצא מחרן עד מעמד בין הבתרים — י״ח שנה; ושב לחרן ועמד שם ה׳ שנים, וחזר לארץ כנען בן ע״ה שנה.
ועד שנולד יצחק — כ״ה שנה. ועד שנולד יעקב — ס׳ שנה. ועד רדת יעקב למצרים — ק״ל שנה. ועד שמת יעקב במצרים — י״ז שנה. ועד שמת יוסף — נ״ג שנה.
משמת יוסף עד שעמדו במצרים נביאי השקר מבני אפרים וגלעד, והטעו את ישראל, ונהרגו — ק״י שנה. ועד צאתם מארץ מצרים — ל׳ שנה.
יצאו ישראל ממצרים בניסן, שנת ב׳ אלפים תמ״ח.
ועד בנין בית ראשון — ת״פ שנה. נבנה הבית בשנת ב׳ אלפים תתקכ״ט, ועד חרבן הבית — תל״ג שנה; אבל ת״י שנה מנו לו, כי מתחלת גלות יהויקים לא נחשב המלכות. וזה פרטן:
במדבר — מ׳ שנה. יהושע — נ״ח. זקנים שהאריכו ימים אחרי יהושע — י״ז. עתניאל — מ׳. אהוד — פ׳, ובסופן שמגר שנה אחת. דבורה וברק — מ׳. גדעון — מ׳. אבימלך — מ׳. תולע — כ״ג. יאיר — כ״ב. יפתח — ו׳. אבצן — ז׳. עבדון — ח׳. אילון — עשר. שמשון — כ׳. עלי — מ׳. שמואל — י״א. שאול — ב׳. דוד — מ׳. שלמה — מ׳, ונבנה הבית בשנת ג׳ למלכותו.
רחבעם — י״ז. אביה — ג׳. אסא — מ״א. יהושפט — כ״ח. יורם — ח׳. אחזיהו — שנה אחת. עתליהו — שש. יואש — מ׳. אמציה — כ״ט. עוזיהו — נ״ב. יותם — י״ו. אחז — י״ו. חזקיהו — כ״ט. מנשה — נ״ה. אמון — ב׳. יאשיהו — ל״א. יהואחז — ג׳ חדשים. יהויקים — י״א. יהויכין — ג׳ חדשים. צדקיהו — י״א.
הרי תל״ג מסוף השנה השלישית לשלמה עד שחרב הבית.
יהויכין. שאלתיאל בנו. זרובבל בנו. משולם בנו. חנניה בנו. ברכיה בנו. חסדיהו בנו. ישעיהו בנו. עובדיהו בנו. שכניהו בנו. שמעיה בנו. נעדיהו בנו. חזקיהו בנו. ואומרים כי אחי חזקיהו בן נעדיהו היה הלל.
כל אלה נשיאי ישראל בבבל. ועלה הלל מבבל, והיה בארץ ישראל לנשיא מאה שנה קודם לחרבן בית שני. רבן שמעון בנו. רבן גמליאל הזקן בנו. רשב״ג בנו. רבן גמליאל בנו. רשב״ג בנו. רבנו הקדש בנו. רבן גמליאל ברבי בנו. ר׳ יהודה הנשיא בנו.
משה רבנו ע״ה קבל את התורה מסיני: עשרת הדברות בסיון שנת ב׳ אלפים תמ״ט; ושאר המצות — בשאר אותן מ׳ יום שעמד בהר, עד יום י״ז בתמוז שירד ושבר את הלוחות; ובשאר ימי השנה הראשונה לצאתם מארץ מצרים; ובשנה השנית — עד ט׳ באב, ששבו המרגלים מתור הארץ ולא אבו לעלות, ונגזרה גזירה על אבותינו שלא יכנסו לארץ. ומשם ואילך לא נצטוו על שום מצוה כלל.
ונפטר משה רבנו ע״ה ביום שבת, בעת המנחה, בז׳ באדר, שנת ב׳ אלפים תפ״ט.
יהושע בן נון ע״ה קבל ממנו תורה שבכתב ותורה שבעל פה.
שהרי משה רבנו ע״ה היה יושב ודן כל ישראל מן הבקר ועד הערב; ואלו תורה שבכתב אין בה אחת מני אלף מכל הקורות המתחדשות. ואח״כ שם עליהם שרי אלפים, שרי מאות, שרי חמשים ושרי עשרות, ואמר להם: ״שמוע בין אחיכם ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו״.
והוא אמר על עצמו: ״ואצוה אתכם בעת ההיא (לאמר) את כל הדברים אשר תעשון״ — ואין מצוה זו אלא תורה שבע״פ.
ובענין שחיטה והלכותיה כתי׳: ״כאשר צויתיך״ — מלמד שנצטוה משה בשחיטה מצות שאינן כתובות בתורה, ואי אפשר שלא הודיע אותם ליהושע.
יהושע מסרה לזקנים, ונפטר לחיי העולם הבא בשנת ב׳ אלפים ותקי״ז. זקנים שהאריכו ימים אחרי יהושע מסרוה לנביאים, ונביאים מסרוה זה לזה, דור אחר דור, עד חגי זכריה ומלאכי.
נביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה, והם: זרובבל בן שאלתיאל בן יכניה מלך יהודה, והבאים עם זרובבל — ישוע, נחמיה, שריה, רעליה, (נחמני), מרדכי, בלשן, מספר, בגוי, רחום, בענא.
אלה הם ראשי כנסת הגדולה.
נבנה בית ראשון בשנת ב׳ אלפים תתקכ״ט, ועמד תכ״ו שנה, וחרב אחר שהיתה מלחמה ז׳ שנים; ועמד בית ראשון חרב ע׳ שנה.
ומה שאמרנו שעמד בית א׳ חרב ע׳ שנה — כך היה: כי בשנת מ״ט לחרבנו, שהיא שנת אחת לכורש מלך פרס, התחילו לבנותו; וכתבו עליהם רחום בעל טעם ושמשי ספרא אגרתא לכורש מלך פרס, והשיב בתשובתו: ״כען שימו טעם לבטלא גובריא אילך, וקרייתא דא לא תתבני עד מני טעמא יתשם״ — והות בטלא עד שנת תרתין לדריוש מלכא.
בא וראה כמה נאמנות נחומותיו של אלהינו יתברך שמו, כי כעין גלותם כך היתה גאולתם.
מתחלת גלותם ועד חרבן הבית וסור המלכות — כ״א שנה; ומעת שהוחל להבנות עד שכלו אותו — כ״א שנה.
כי בשנה שמקצתה שנת ג׳ ליהויקים ומקצתה שנת ד׳ ליהויקים מלך נבוכדנצר, ועלה לירושלים, ונתן יי׳ בידו את יהויקים מלך יהודה, ודניאל חנניה מישאל ועזריה — בשנת ג׳ למלכות יהויקים, והיא השנה הראשונה למלכות נבוכדנצר מלך בבל.
ולקץ שבע שנים מת יהויקים מלך יהודה ומלך יהויכין, ועלה נבוכדנצר והגלה את יהויכין מלך יהודה, ועשרת אלפים מהגולה, ואנשי החיל שבעת אלפים — הרי אלו י״ז אלף. והוזכרו בספר ירמיהו שלשת אלפים ועשרים ושלשה, כי ראשי האבות הזכיר ירמיהו, ולא הזכיר עלות נבוכדנצר על יהויקים בהגלותו את דניאל.
ועוד עלה נבוכדנצר בשנה הששית למלכות צדקיהו, היא שנת י״ח למלכות נבוכדנצר, והגלה מישראל תתכ״ב אנשים. ועוד בשנת כ״ג לנבוכדנצר הגלה את צדקיהו והחריב הבית. ומפני שנים מקוטעות שהיו ביניהם, נמצא בין גלות דניאל וגלות צדקיהו כ״א שנה שלימות.
ועמד עוד נבוכדנצר הוא במלכותו כ״ב שנה, כי מ״ה שנה מלך, ומת. ומלך אויל מרודך בנו כ״ב שנה, ובשנת מלכותו נשא את ראש יהויכין מלך יהודה.
ומת אויל מרודך, ומלך בלשצר בנו ג׳ שנים, וקשרו עליו שריו והכוהו, וימת בבית משתהו.
וזהו שהתנבא עליו ישעיהו: ״ערוך השלחן, צפה הצפית, אכל ושתה — קומו השרים, משחו מגן״.
ונתקיים לנבוכדנצר: ״ועבדו אותו כל הגוים, ואת בנו ואת בן בנו״. הרי כאן מ״ה שנים לנבוכדנצר, כ״ב לאויל מרודך, וג׳ לבלשצר — הרי למלכות בבל ע׳ שנה.
ומפני שלא נגאלו בשנת אחת לדריוש בן אחשורוש, מזרע מדי, אשר המלך על מלכות כשדים — תמה דניאל ע״ה. וזהו שכתוב: ״בשנת אחת למלכו, אני דניאל בינותי בספרים מספר השנים אשר היה דבר יי׳ אל ירמיה הנביא, למלאות לחרבות ירושלם שבעים שנה״.
עד ״שבועים שבעים נחתך על עמך ועל עיר קדשך, לכלה הפשע ולהתם חטאת ולכפר עון, ולהביא צדק עולמים, ולחתום חזון ונביא, ולמשוח קדש קדשים״ — הודיעהו ימי הגלות וימי הגאולה.
ושבועים שבעים הם ת״ץ שנה: ע׳ שנה שעמד חרב, ות״כ ימי בית שני, עד עלות אספסיינוס וטיטוס.
״לכלה הפשע ולהתם חטאת ולכפר עון״ — זה בניין בית המקדש.
״ולהביא צדק עולמים״ — זה שחזרו ישראל למוטב, ולא עבדו אלהים אחרים, ולא הושיבו נשים נכריות, ולא הלעיגו על המצות, והתקינו שיהו קורין בתורה בשני ובחמישי ובשבת.
״ולחתום חזון ונביא״ — זה פטירת חגי זכריה ומלאכי, שאז פסקה נבואה מישראל.
״ולמשוח קדש קדשים״ — בבנין בית המקדש, ההיכל לפני ולפנים.
״ותדע ותשכל, ממוצא דבר להשיב ולבנות ירושלם עד משיח נגיד שבועים שבעה״ — זהו שהתחילו לבנות ירושלם בשנה השנית לתפלת דניאל, בשנת אחת לכורש מלך פרס. ונקרא משיח, שכך כתוב: ״כה אמר יי׳ למשיחו לכורש אשר החזקתי בימינו״.
והודיע המלאך לדניאל כי ״ממוצא דבר״ — כלו׳ מעת שדבר ירמיהו דבר זה, שהוא מגלות צדקיהו — ״עד משיח נגיד״, והוא כורש, ״שבועים שבעה״, שהם מ״ט שנה. וכי אין החשבון מגלות דניאל אלא מגלות צדקיהו.
וזהו פרטן: נבוכדנצר אחר החורבן כ״ב שנה, אויל מרודך כ״ב שנה, בלשצר ג׳, דריוש שנה אחת, ושנה ראשונה לכורש — הרי כאן מ״ט שנה, והם שבועים שבעה.
כלומר, עוד נשארו כ״ח שנה לאחר שהתחילו לבנותו ברשיון כורש. צא משבועים שבעים שבעה — נשארו שבועים ס״ג. צא מהן שבועים ס״ב, והם ת״כ שנה שעמדה המלכות. נשאר שבוע אחד, שהיה במלחמת אספסינוס וטיטוס חורגו, הנקרא בנו.
ועל ת״כ שני היישוב הוא אומר: ״שבועים ס״ב תשוב ונבנתה רחוב וחרוץ״. וזהו שאמר ״ובצוק העתים״ — כי בצער גדול נבנתה החומה, ככתוב: ״ואין אני ואחי ונערי ואנשי המשמר אשר אחרי, אין אנחנו פושטים בגדינו, איש שלחו המים״ ושאר הענין.
ואחר ת״כ שנה הוא אומ׳: ״ואחרי השבועים ס״ב יכרת משיח ואין לו״ — זה אגריפס המלך ומונבז בנו, שהכם אספסינוס וימיתם ג׳ שנים ומחצה קודם חורבן הבית.
ועלה אספסינוס וטיטוס, ״והגביר ברית לרבים״ בשבוע האחרון; אבל ״בחצי השבוע״ כפר בבריתו, ״והשבית זבח ומנחה ועל כנף שקוצים משומם״, מפני הכעסים שהכעיסוהו הפריצים מישראל. וזהו: ״והעיר והקדש ישחית עם נגיד הבא״.
וכן היתה גאולתם של ישראל: נהרג בלשצר, והמלך על מלכות כשדים דריוש בן אחשורוש מזרע מדי, ומלך שנה אחת ומת. ומלך כורש ג׳ שנים, ובשנת אחת למלכו העיר ה׳ את רוחו לבנות בית המקדש, ואח״כ בטלו. ומלך הוא ג׳ שנים, ונהרג על ידי מלכת שטים, מפני שהרג את שני בניה, ומלכים גדולים היו.
ומלך אחריו אחשורוש י״ו שנים ומת, ומלך בנו אשר ילדה לו אסתר — הוא דריוש, והוא ארתחשסתא. בשנת שתים למלכו נבנה הבית. בן ז׳ שנים היה במלכו, ומלך ל״ב שנה.
ועלה עליו אלכסנדרוס מוקדון ויכהו וימיתהו בשנת ל׳ לבנין הבית, ותכרת מלכות פרס, והתחילה מלכות יון.
הדור השני מאנשי כנסת הגדולה — שמעון הצדיק, ושמו עדוא בן יהושע בן יהוצדק הכהן הגדול.
בימיו נשמדה מלכות פרס על יד אלכסנדרוס מלך יון. ובא אלכסנדרוס זה לירושלם לאחר שהשמיד את מלכות פרס, ובקש להחריב את ירושלם ולהגלותה פעם שנית, בשנת ארבעים לבנין בית המקדש.
ויצא שמעון הצדיק אל המלך, וכשראהו המלך גדלו ונשאו, ונתן לו שאלתו. ושאל שמעון הצדיק ממנו שלא להחריב הבית ושלא להגלות את העיר, והמלך צוה להעשות כן. ותמהו שריו ועבדיו, שהיו יודעים שאמ׳ להחריבו, ולעולם לא חזר בדבורו. והוא אמר להם:
״דמות דיוקנו של זה מנצח לפני במלחמתי״.
והתנה המלך על שמעון הצדיק, שכל בן שיולד לו ולכהנים באותה שנה יקרא אלכסנדר על שמו; ושיתחילו ישראל מנין שטרותיהם מאותה שנה, והיא שנת אלף לצאתם ממצרים, והיא שנת ג׳ אלפים ות״ן ליצירה.
ובאותו הזמן נפטר עזרא הסופר וחגי זכריה ומלאכי, ונסתלקה נבואה מישראל.
ונעשה להם זה הנס הגדול ע״י שמעון הצדיק; לא נעשה כן לא לענן ולא לקרקסאני, ראשי המינות.
ומצא אלכסנדר המלך בארץ ישראל כותים הרבה שהיו מימי סנחריב, וראשיהם סנבלט החורוני; עם מקצת ישראל ומבני יהושע בן יהוצדק הכהן הגדול נתחתנו בהם, והבריחום עזרא הכהן ונחמיה התרשתא מבית יי׳.
ובבוא המלך אלכסנדר אל ארץ ישראל, סר למשמעתו סנבלט החורוני וראשי הכותים, ושאלו ממנו שיבנו הכהנים חתניו, וכל אשר הושיבו נשים נכריות ולא אבו לשלחם, בית המקדש אחר בהר גריזים. וצוה המלך להעשות כן, ויבנו את הבית.
אז יחלק עם ישראל לחצי: חצי העם היה אחרי שמעון הצדיק ואנטיגנוס תלמידו וסיעתם, וכפי מה שקבלו מעזרא ומן הנביאים; והחצי — אחרי סנבלט וחתניו, והקריבו עולות וזבחים חוץ לבית יי׳, וחקקו חוקים ומשפטים כאשר בדאו מלבם. ובבית זה היה כהן מנשה בן יהושע בן יהוצדק, וצדוק ובייתוס וחביריו היו לראש.
זאת היתה תחלת המינות.
הדור השלישי — אנטיגנוס איש סוכו קבל משמעון הצדיק וסיעתו. הוא היה אומר:
״אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס, אלא הוו כעבדים המשמשים את הרב על מנת שלא לקבל פרס״.
וצדוק ובייתוס שאלוהו על דבר זה, והשיב להם תשובה: שע״מ לקבל פרס בעולם הזה אינו בטוח, אלא על העולם הבא. והם כפרו בדבריו ואמרו: ״מימינו לא שמענו על עולם הבא״.
והם היו תלמידיו, וחלקו עליו, והלכו אל מקדש הר גריזים והיו שם לראשים. ועמד שם בית זה ביד הכותים והמינים כמו מאתים שנה.
שבשנת רי״ב לבנין בית שני, שהיא שנת ג׳ אלפים תרפ״א, מרד מתתיהו בן יוחנן כהן גדול, הוא הנקרא חשמונאי, באנטיוכוס מלך יון. ועמד הוא ובניו על משנה מלך יון המולך בירושלם, והרגוהו ואת כל חילו.
ומלך חשמונאי שנה אחת ומת. ואחריו מלך יהודה בנו, הגבור הגדול מבניו, ששה שנים ומת. ואחריו יהונתן אחיו בן חשמונאי מלך ששה שנים ומת. ואחריו שמעון אחיו י״ח שנה ומת.
ואחריו יוחנן בן שמעון בן חשמונאי, והוא הנקרא הורקנוס הראשון — הוא עלה והחריב מקדש הכותיים, והרג את המינים.
ובשובו בשלום עשה משתה לחכמים. ובטוב לב, זקן אחד מהחכמים אמ׳ למלך:
״רב לך כתר מלכות, הנח כתר כהונה לזרעו של אהרן״.
לפי שנשבת אמו של המלך בהר המודיעים: שהצרו הגוים שמעון אביו בהר, וברח, ונלכדו נשיו, ואחרי כן שבו לידו. מפני כן היו לוחשים שהמלך חלל היה.
וכשמוע המלך דבר זה כעס מאד, וצוה להרוג את כל החכמים. והמלך זקן מאד, ולאחר ששימש בכהונה גדולה שמונים שנה נעשה צדוקי.
ומת המלך יוחנן, ומלך תחתיו אלכסנדר בנו, והוא הנקרא ינאי מלכא, והיה שונא את החכמים.
והיה מנהג ישראל באותו זמן לשמוח ביום הערבה, והיו מכים זה את זה במורביות של ערבה. וביום ערבה אחד עשו כן, והמלך אלכסנדר עומד על המזבח להקטיר —
ורגמו אחד מן התלמידים על מצחו באתרוג! וירם ימינו מעל המזבח ויאמר: ״חרב״.
והרג גם הוא בחכמים מכה גדולה, חוץ משמעון בן שטח, שהיה אחי אשתו. וברח יהושע בן פרחיה חבירו לאלכסנדריא של מצרים, עד שבקש עליו שמעון בן שטח רחמים מן המלך, והחזירו.
ואין אנו רוצין להפסיק סדר הקבלה בזכרון מלכי בית שני. וכשנשלים סדר הקבלה נזכיר את כולם, ונרמז שיש עליהם מדברי נביאים, שיש בכך נחמות גדולות.
יוסי בן יועזר איש צרידה ויוסי בן יוחנן איש ירושלים קבלו מאנטיגנוס איש סוכו — והם וסיעתם הדור הרביעי.
יהודה בן טבאי ונתאי הארבלי קבלו מהם — הם וסיעתם הדור החמישי.
יהושע בן פרחיה ושמעון בן שטח קבלו מהם — הם וסיעתם הדור הששי.
וכותבי זכרונות בישראל אומרים שיהושע בן פרחיה הוא רבו של ישו הנצרי; ואם כן — הוא בימי ינאי המלך היה. וכותבי זכרונות באומות העולם אומרים כי בימי הורדוס נולד, ובימי ארקילוס בנו נתלה. ומחלוקת גדולה הוא, שהפרש גדול יש ביניהם, יותר ממאה ועשר שנים.
ומזכירי אומות העולם מסיימים דבריהם בכמה סיומים, ואומרין שבשנת נ״ב למנין שטרות נולד, ולאחר ל״ג שנה נתלה, ושהיה זה בשנת ל״ח למלך אגוסטוס מלך רומי, בימי הורדוס, ונתלה בימי ארקילוס בנו. והם טוענים כ״כ לאמר שלא עמד הבית ומלכות ישראל אחר תלייתו אלא מעט.
ומסורת אמת יש בידנו מן המשנה ומן התלמוד, שלא החליפו שום דבר: כי יהושע בן פרחיה ברח למצרים בימי אלכסנדר, והוא ינאי, ועמו ברח ישו הנוצרי. וקבלת אמת בידינו כי בשנת ארבע לאלכסנדר המלך נולד, ובשנת רס״ג לבנין הבית ושנת נ״א למלכות בני חשמונאי נתפש, והוא בן שש ושלשים שנה, בשנת ג׳ למלכות אריסטובלוס בן ינאי.
שמעיה ואבטליון קבלו מהם, וגירי צדק היו — והם הדור השביעי.
הלל ושמאי קבלו מהם, והם הדור השמיני.
הלל עלה מבבל והוא בן מ׳ שנה, ולמד מ׳ שנה, וק״כ שנה היו ימי חייו; ומבית דוד היה, ומזרע המלוכה.
ושמונים תלמידים היו לו: גדול שבכולם — יונתן בן עוזיאל; קטן שבכולם — רבן יוחנן בן זכאי.
והיה חברו מנחם, ומת בימיו, ולא נחלקו. יצא מנחם ונכנס שמאי.
ובנו היה רבן גמליאל הזקן, ובן בנו רשב״ג הראשון. שלשה אלה נהגו נשיאותם בבית המקדש מאה שנה, במלכות בני הורודוס.
שכן היה המנהג בבית שני: שהמלך, מבני חשמונאי או מעבדיהם בני הורודוס, היה המוציא והמביא במלחמה ובכל דברי מלכותו; אבל כל דברי תורה, חוקים ומשפטים, על פי הנשיא מבית דוד היו נעשים, ועל פי הכהן הגדול והסנהדרין.
וכן אתה מוצא במס׳ סנהדרין [י״א ב]: מעשה ברבן גמליאל שהיה יושב על גב מעלה בהר הבית, ויוחנן סופר הלז יושב לפניו, ושלש אגרות חתוכות בידו. ואמר לו: ״טול אגרתא חדא וכתוב עלה״:
לאחנא בני גלותא דבבל, ולאחנא בני גלותא דמדי, ולאחנא בני גלותא דיון, ולשאר כל גלותהון דישראל — שלמכון יסגי! מהודענא לכון, דאמריא דעדקין, וגוזליא רכיכין, וירחא דאביבא עדיין לא מטא; ושפרת מילתא באנפאי ובאנפי חבראי, ואוסיפת על שתא דא ירחא חדא.
הרי ידענו שרבן גמליאל זה היה ראש ישיבה ונשיא היה, ומעשיו היו מקובלים בכל ארץ ישראל ובכל גליות ישראל, ולא מיחה בו המלך ולא אדם בעולם. ואלו לקרקסאני לא היו נשמעין כן, ולא לענן.
והקב״ה אמר: ״ובאת אל הכהנים הלויים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם״, ואמר: ״והאיש אשר יעשה בזדון לבלתי שמוע אל הכהנים״ וגו׳. בא וראה אם היה זה שופט ישראל אם לא.
והלל וסיעתו הם הדור התשיעי.
רבי יוחנן בן זכאי קבל מהלל ומשמאי.
בימיו עלה אספסיאנוס על ירושלם. והיה בירושלם אבא סיקרא, ראש הליסטים, והוא בן אחותו של רבן יוחנן בן זכאי. הוא יצא אל המלך אספסיאנוס בלט, ושאל ממנו שיצא אליו ריב״ז, ועשה המלך בקשתו.
ויצא ריב״ז אל המלך אספסיאנוס, וידע המלך את רוב חכמתו, וכבדו ונשאו. והוא היה צר על ירושלם.
ומת נירון מלך רומי, ונמנו יועצי רומי שימלוך אספסיאנוס, ונסע לרומי, והשאיר טיטוס בנו לצור על ירושלם, וצוהו לכבד את ריב״ז מאד.
וחרב בית המקדש בשנת שלשת אלפים ותתכ״ט, ונהרג ר׳ ישמעאל בן אלישע כהן גדול, ורשב״ג הזקן — והוא היה נשיא.
ורצה טיטוס להרוג את רבן גמליאל בנו, ופייסו ריב״ז, ונתפייס.
נמצאו עשרה דורות מזרובבל והבאים עמו עד ריב״ז. וגם הוא חיה ק״כ שנה: מ׳ שנה נתעסק בפרקמטיא, ומ׳ שנה למד תורה וכל חכמה שהיתה בדורו, ומ׳ שנה לימד את ישראל ושפטן.
ולאחר חורבן הבית עלה ליבנה, ושם שפט את ישראל ותקן תקנות וסייגות לתורה, עד שנפטר ביבנה.
רבן גמליאל, בנו של רשב״ג הנהרג בשמד — הוא היה ראש ישיבה ונשיא אחר פטירת ריב״ז.
ובעל אחותו היה ר׳ אליעזר בן הורקנוס. וחבריו: ר׳ יהושע בן חנניה, חכם גדול ואב ב״ד, ופחמי היה; ור׳ יוסי הכהן הגלילי, ור׳ שמעון בן נתנאל, ור׳ אלעזר בן ערך, ור׳ יוחנן בן נורי, ור׳ יוחנן בן ברוקא, ושמואל הקטן, ור׳ אלעזר בן חסמא, ור׳ אלעזר בן עזריה — כהן עשירי לעזרא, ועשיר גדול היה — ור׳ חלפתא, ור׳ יוסי בן קיסמא. כל אלה דור אחד הם.
ונחלקו רבן גמליאל ור׳ יהושע על עדות החדש, שבאו עדים בלוד [מש׳ ר״ה ב ח] ואמרו: ״ראינוהו שחרית במזרח, וערבית במערב״. א״ר יהושע: ״עדי שקר הם! היאך מעידין על האשה שילדה, ולמחר כרסה בין שיניה?״
וכשבאו ליבנה קבלן רבן גמליאל. שלח לו רבן גמליאל לר׳ יהושע:
״גוזרני עליך שתבא אצלי במקלך ובמעותיך ביום הכפורים שחל להיות בחשבונך״ — ועשה ר׳ יהושע כדברי רבן גמליאל.
ועוד נחלקו על תפלת ערבית, אם היא רשות או חובה [ברכות כ״ז ב]. ועוד נחלקו על בכור שנפרמה שפתו, אם בעל מום הוא אם לא [בכורות ל״ז א].
ובכולם כפה ר״ג את ר׳ יהושע. וזעפו שבעים זקנים חביריו, ונמנו, והוסר רבן גמליאל מהיות ראש ישיבה, והוקם ר׳ אלעזר בן עזריה והיה לראש.
ואח״כ נתפייסו הזקנים לרבן גמליאל והחזירוהו, ולא הוסר ר׳ אלעזר בן עזריה מהכל, אלא ר״ג היה דורש שתי שבתות, ור׳ אלעזר בן עזריה שבת אחת.
ונפטר ר״ג בימי ר׳ יהושע, ועמד ר׳ יהושע לסתור את דבריו, וכעס ר׳ יוחנן בן נורי, והעלה את רשב״ג לראש בנשיאות. הרי זה דור אחד אחר החורבן.
ר׳ עקיבא היה ראש ישיבה אחר רבן גמליאל. והיו חביריו: שמעון בן עזאי, ושמעון בן זומא, ואלישע אחר, ורבי טרפון, ור׳ ישמעאל, ור׳ יהודה בן בבא, ור׳ יהודה בן דימא, ור׳ חנינא בן תרדיון, ור׳ ישבב הסופר, ור׳ סימאי, ור׳ חוצפית התורגמן. כל אלה דור שני אחר החורבן.
ובימיהם היה בבבל ר׳ יהודה בן בתירא, ומחביריו של ריב״ז היה, אלא שהאריך ימים הרבה.
ובימי אלו עמד אדם אחד שהיה שמו כוזיבא, וטען שהוא משיח בן דוד. ושלח יד במלך דמשטיאן מלך רומי, והרג משנהו שהיה בא״י; ודמשטיאן מלך רומי עודנו נער ולא נתחזק לפניו.
ומלך כוזיבא זה בביתר, שנת נ״ב לחורבן הבית, ומת במלכותו. ומלך בנו רופוס — פירוש זה השם: אדמוני — ומת גם הוא. ומלך בנו, ושמו רומולוס. ונקבצו אל כוזיבא ואל בניו עם רב מישראל, ששבו מכל מקומותיהם.
ובימי רומלוס בן רופוס בן כוזיבא התחזק אדריינוס קיסר, ועלה לארץ ישראל, ולכד ביתר בתשעה באב, שנת ע״ג לחורבן הבית.
והרג את רומלוס, והכה בישראל מכה גדולה שלא נראתה ולא נשמעה כמוה, לא בימי נבוזראדן ולא בימי טיטוס. ונשרף ר׳ חנינא בן תרדיון וספר תורה עמו, ונהרג ר׳ ישבב הסופר ור׳ חוצפית התורגמן.
ור׳ יהודה בן בבא גם הוא נהרג, על שגזר מלך רומי שמד על ישראל: שכל הנסמך יהרג, וכל הסומך יהרג, והעיר שסומכין בה תחרב.
והלך הוא וישב בין שתי עיירות גדולות, בין אושא לשפרעם, וסמך שם חמשה זקנים: ר׳ מאיר, ור׳ יהודה, ור׳ יוסי, ור׳ שמעון, ור׳ אלעזר בן שמוע.
ובאו עליו אויבים, ועשו את כל גופו ככברה. ונהרג ר׳ אלעזר בן שמוע. וקודם לכן סרקו את בשרו של ר׳ עקיבא בן יוסף במסרקות של ברזל.
כל זה בא להם בימי פולמוס של אדריאנוס קיסר, ומפני כעסו של בן כוזיבא. ונתקיים בהם מה שכתוב ע״י דניאל: ״ומשכילי עם יבינו לרבים, ונכשלו בחרב ובלהבה ובשבי ובבזה ימים״.
ובימי אלו היה בטלמיוס, ונכתב ספר אלמגיסטי.
רבן שמעון בן גמליאל השני — הוא היה לראש אחרי מות ר׳ עקיבא. וחביריו היו: ר׳ מאיר — ראש כולם, ור׳ יהודה, ור׳ יוסי, ור׳ אלעזר בן שמוע, ור׳ נתן, ור׳ שמעון בן יוחאי.
והסכימה דעת ר׳ מאיר ור׳ נתן לביישו ברבים, שהיו יותר חכמים ממנו; ונגלה לו הדבר.
ומשם ואילך לא הוזכרו ר׳ מאיר ור׳ נתן בשמותיהם, אלא לר׳ מאיר קראו ״אחרים״, ולר׳ נתן ״יש אומרים״.
הרי לך דור שלישי אחר החורבן.
רבנו הקדוש, הוא ר׳ יהודה הנשיא וראש ישיבה, בן רשב״ג — כי ראה יי׳ את עני ישראל מורה מאד, וקיים להן מה שכתוב ע״י דניאל: ״ובהכשלם יעזרו עזר מעט״.
ומת אדריינוס, ומלך ברומי אנטונינוס בן אסוירוס, והיה אוהב את רבנו הקדוש בנפשו, ואומרים שגיירו בסתר.
והיו ימי רבינו הקדוש כלם ימים טובים לישראל.
והאריך ימים, ובימיו מת אנטונינוס בן אסוירוס, ומלך אנטיפוס, ואחריו מלך קומודוס, וכולם כבדו ונשאו את רבנו הקדוש כל ימיו.
ור׳ יהודה הנשיא זה, שהוא רבנו הקדוש, קבל מר׳ אלעזר בן שמוע ומר׳ יוסי. והיו חביריו: ר׳ ישמעאל בר׳ יוסי, ור׳ שמעון בנו של ר׳ יוחנן בן ברוקא, ור׳ אלעזר בן רשב״י, ור׳ אלעזר ור׳ שמעון בני ר׳ יהודה, ור׳ יהושע בן קרחה, וסומכוס, ופלימו, ואיסי בן יהודה, ור׳ ראובן בן איצטרובלי, ויוחנן בן פנחס, ור׳ פדת, ור׳ אלעזר בן פרטא, ור׳ יעקב איש כפר חטיא, ור׳ פנחס בן יאיר.
וזה רבנו הקדוש חבר את המשנה בשנת שלשת אלפים תתקמ״ט, שהיא שנת ת״ק למנין שטרות, ושנת ק״ג לחורבן הבית.
זה דור רביעי לחרבן.
ועוד בימי רבנו הקדוש נעשו רוב ספרי רפואות, שבימיו היה גאלינוס. אבל ספרי אבוקראט הרופא — בימי מרדכי ואסתר כתבם, שבאותו הדור היה.
ר׳ חנינא בר חמא היה ראש ישיבה לאחר פטירתו של רבנו הקדוש, שכן צוה רבינו הקדוש.
והיו חביריו: בני רבנו הקדוש, ור׳ הושעיא, ור׳ שמעון, ורבן גמליאל, ור׳ אלעזר הקפר, ור׳ חייא ברבי, ובר קפרא, ור׳ לוי, ור׳ אפס, ואבוה דשמואל, ורב — שהוא בן אחי ר׳ חייא ובן אחותו.
בר קפרא כתב התוספתא; ור׳ חייא ור׳ הושעיא ברבי ור׳ שמעון ברבי כתבו הברייתות והמכילתות.
אלו הם סוף התנאים. הרי אלו חמשה דורות של תנאים.
סדר אמוראים. הדור הראשון — רב ושמואל.
ירד רב לבבל בסוף ימי רבנו הקדוש, בשנת ג׳ אלפים תתקע״ט, ומצא בבבל ר׳ שילא.
והיה רב עניו מאד, ולא רצה להיות נמנה ראש ישיבה כל ימי ר׳ שילא, עד שנפטר.
ועוד לא רצה להיות לראש בנהרדעא, במקומו של שמואל, והלך לסורא, היא מתא מחסיא, והיה שם לראש עד שנפטר בשנת ד׳ וג׳. ובאו בני ישיבתו לשמואל.
ונפטר שמואל בשנת ד׳ וי׳, והיה חכם גדול בכל חכמה יונית, מוסף על תורתו.
ואלו הם תלמידיו: רב יהודה, ורמי בר חמא, ורב חמא בר יחזקאל, ורב נחמן הנשיא, ורבה בר אבוה, ורב ששת — והיה סגי נהור — ורב ענן, ורב מתחיה, ורב שימי בר אשי, ורב חייא בר אשי, ורב יצחק בר אשיאן, ורב חמא בר גוריא, ורב כהנא הראשון.
ובימיהם היה ראש ישיבה בארץ ישראל ר׳ יוחנן, שקבל מר׳ אושעיא ברבי, והאריך ימים, כי שמונים שנה היה ראש ישיבה.
והוא חבר תלמוד ירושלמי לחמש סדרים, כי אין מסדר טהרות רק מס׳ נדה; וחיבר הירושלמי בקרוב למאתים אחר החורבן.
ואלו הן תלמידיו של ר׳ יוחנן: ר׳ אמי, ור׳ אסי, ור׳ אלעזר בן פדת, ור׳ ינאי, ועולא, ורבין בר רב דימי, ור׳ שמואל בר נחמני.
הדור השני — רב יהודה ורב הונא.
אחרי מות שמואל, בשנת ד׳ י׳, היה לראש ישיבה רב יהודה בר יחזקאל בנהרדעא, ורב הונא בסורא.
ורב יהודה היה גדול מרבי הונא בחכמה, אבל רב הונא היה קרוב לנשיא, ולפיכך גברה ישיבת סורא.
ונפטר רב יהודה, וחזרו שתי הישיבות לרב הונא. ועוד נפטר בימיו ר׳ יוחנן, ראש ישיבת ארץ ישראל, בשנת ד׳ ל״ט, והיה ראש ישיבה בארץ ישראל רבי אמי.
ונפטר רב הונא שנת ד׳ ן׳, לאחר שהיה ראש ישיבה מ׳ שנה.
ואלו תלמידיהם: רב חסדא, ורבה בר נחמני, ורב יוסף, ורב נחמן בר יצחק, ור׳ זירא, ורבה בר רב הונא, ורב המנונא.
הדור השלישי — רב חסדא ורבה ורב יוסף.
רב חסדא היה תלמיד חבר לרב הונא, וד׳ שנים קודם פטירת רב הונא בנה בית המדרש לעצמו. ואחר כך נפטר רב הונא, והיה רב חסדא ראש ישיבה עשר שנים, עד שנת ד׳ ס׳.
והוקם רבה בר נחמני, והיה ראש ישיבה כ״ב שנים. והוא חבר בראשית רבה ושאר הרבות. וברח לאגם מפני מלשינות, ומת שם באגם בשנת ד׳ פ״ב.
וישב על כסאו רב יוסף ב׳ שנים וחצי, ומת בשנת ד׳ פ״ה.
ור׳ יוסף היה נקרא ״סיני״, ורבה — ״עוקר הרים״.
ותלמידיהם: אביי, ורבא בר יוסף בר חמא, ורמי בר יחזקאל, ורבינא הראשון, ורב כהנא השני, ורבים אחרים — כי י״ב אלף תלמידים היו לו לרבה.
הדור הרביעי — אביי ורבא. אביי היה לראש ישיבה בשנת מות רב יוסף, י״ד שנה, ונפטר בשנת ד׳ צ״ט. ואחריו היה לראש במחוזא רבא בר יוסף י״ד שנים אחרות, ומת בשנת דקי״ג.
הדור החמישי — רב נחמן בר יצחק, ורב פפא, ורב הונא בריה דרב יהושע.
ולאחר מות רבא, בשנת דקי״ג, היה לראש ישיבה בפום בדיתא רב נחמן בר יצחק — ומחביריו של רב חסדא היה, אבל האריך ימים — והיה לראש ישיבה ד׳ שנים, ומת בשנת דקי״ז.
ובתחלת היותו לראש ישיבה נחלקו הישיבות פעם שנייה, והיה לראש ישיבה בנרש, עיר שקרובה לסורא, רב פפא, וחיה י״ט שנים, ומת בשנת דקל״ב.
ואחר מות רב נחמן בר יצחק היה ראש ישיבה בנהרדעא רב חמא, ומת בשנת דקל״ב גם הוא, וט״ו שנה היתה גדולתו. ולא הוזכר רב הונא בריה דרב יהושע בראשי ישיבות.
הדור הששי — רב אשי ורב אמי, וראשי הישיבות שהיו בימיו.
ומימי רבינו הקדוש עד רב אשי לא מצינו תורה וחסידות וענוה וגדולה במקום אחד.
בימי רב פפא, שנת ארבע אלפים קכ״ז, היה רב אשי ראש ישיבה בסורא ס׳ שנה. ובשנת חמש לגדולתו מתו רב פפא ורב חמא.
והיה רב זביד ראש ישיבה בפום בדיתא ח׳ שנים, ומת בשנת דק״מ. ואחריו רב דימי ג׳ שנים, ומת בשנת דקמ״ג. ואחריו רפרם בר פפא, ומת באותה שנה. ואחריו רב כהנא השני כ״ח שנים, ומת בשנת דקע״א. ואחריו רב אחא בריה דרבא שתי שנים, ומת בשנת ד׳ אלפים קע״ג. כי רב פפא וששה ראשי ישיבות אלו — כולם בימי רב אשי נפטרו.
ונפטר רב אשי בשנת דקפ״ז, היא שנת תשל״ח למנין שטרות, והוא החל לכתוב את התלמוד ולא הספיק לסיימו.
הדור השביעי — מרימר ומר בר רב אשי וחביריהם. הם סיימו את התלמוד בבלי, ונחתם בשנת ד׳ אלפים רס״ה ליצירה.
ונתפשט בכל ישראל, וקבלו אותו עליהם, ולמדו אותו ברבים חכמי כל דור ודור, והסכימו עליו כל ישראל; ועליו אין להוסיף, וממנו אין לגרוע.
ובימי רבה בר רב יוסף, שהיה ראש ישיבה מרבנן סבוראי, נחתם התלמוד. וכמו שמונים שנה היו משהתחילו רב אשי וחבר אותו עד שנחתם, ובשנת ע״ג למותו נחתם.
אחר פטירת רב אשי היה לראש ישיבה במקומו בסורא מרימר, חמש שנים, ומת בשנת ד׳ אלפים קצ״ב. ואחריו רב אידי בר אבין כ׳ שנה, ומת בשנת דרי״ב. ואחריו רב נחמן בר הונא ג׳ שנים, ומת בשנת דרט״ו.
ואחרי אלו ישב מר בר רב אשי על כסא אביו שלש עשרה שנה, וימים טובים היו ימיו — לפיכך קראוהו ״רב טביומי״.
ומת בשנת דרכ״ח, והיא שנת תשע״ט לשטרות. ואחריו רבה תוספאה שש שנים, ומת בשנת דרל״ג.
חמשה אלו תלמידי רב אשי, ויש מהם חבר — כמרימר ורב אידי בר אבין — והשאר תלמידים.
ובשנת מות רבה תוספאה גזרה מלכות פרס שמדות גדולות על ישראל, כשקרב יום אידם של פרסיים לבא פעם שנייה. כי שתי פעמים מלכו פרסיים, וכן רומיים.
כי כרך גדול של רומי נבנה בימי חזקיהו מלך יהודה, ובנוהו שני אחים מלכים גדולים: שם האחד רומולוס, ושם האחר רימולוס. ורומלוס קשר קשר על אחיו רימולוס והרגו מהרה, ומלך הוא לבדו, והחזיר את כל ארץ מערב תחת רגלי רומיים.
ומת ברומי, ועשו לו רומיים כבוד גדול במותו, ועשו לו על קברו בניין עגול גדול: ומשפת עיגולו אל שפתו כמו חמשים אמה בקרקעיתו, וקו מאה אמה יסוב אותו, והצרוהו למעלה עד שעשאוהו כמין צריף, וגובהו גדול מאד. והוא ברומי עד היום הזה, לא חרב.
וכן לאחר מות רומולוס היו הרומיים בהשקט, אין אדם בעולם מושל עליהם, עד שבא נבוכדנצר מלך בבל ומשל גם עליהם, כדכתי׳: ״ועבדו אותו כל הגוים״.
ובימי בלשצר בן בנו נשמדה מלכות כשדים, וחזרה המלכות לפרסיים — לדריוש המדי תחלה, ואחר כן לכורש הפרסי חתנו, וכן למלכים אחריהם — עד שקם עליהם אלכסנדרוס המוקדון, המלך הגדול, והשמיד כל מלכות פרס, כדכתי׳: ״ויתמרמר אליו ויך את האיל״ וכו׳.
ובכל זאת רומיים תחת ידי כשדים תחלה, ותחת ידי פרסיים, ולבסוף תחת ידי יונים. וכשגברו בני חשמונאי על אנטיוכוס ועל מלכותו, גם רומיים נקהלו ועמדו על נפשם, והתחזקו, ופרקו עול יונים מעל צוארם, ומלכו עליהם ושמום למס.
ובימי ינאי המלך של ישראל התחילו למלוך פעם שניה. והמלך הראשון הוא יוליאוס, וקראוהו ״קיסר״, כי אמו מתה והוא בבטנה, וקרעו את כרסה.
והיה מלך גדול מאד, והוא החזיר את המלוכה לרומיים, ולכן לא פסקו שמו מכל מלכיהם, שהיו נקראים ״פלוני קיסר״.
ובמותו עשו לו היכר גדול, הידור שלא נעשה לכל מלך בעולם: מגדל גבוה וגדול מאד, ושפודים של ברזל נעוצים בו מלמטה עד ראשו, והם משתרגים, ועליהם ארון גדול של נחשת עבה, ובו נקבר יוליוס; והארון נראה לעינים עד היום הזה.
ואחריו מלך אגוסטוס בן אחיו, המלך הגדול, ואומרים שהוא מלך על כל העולם. ובשנת ארבע למלכו שם מס על כל הארץ, מס של נחשת.
ורצף נהר טיבריש, שרומי יושבת על שפתו, עשרים מילין — רצפו בלוחות של נחשת עבות מאד, ורוחב הנהר גדול מאד. ומנין הנחשת הם מונים עד היום בשטרותיהם.
וספרים רבים בידי רומיים, כתובים בהם עוד שבחיו וחכמתו, וטוענים שלא היה באומות העולם מלך כמוהו.
ובשנת ל״ח למלכו נולד ישו הנצרי, כי נ״ב שנה מלך, ומלכותו פשטה בכל העולם, כמו שהם אומרים.
וכן פרסיים גם הם: לאחר שנכרתה מלכותם בימי אלכסנדרוס, נקהלו אחרי מות אנטונינוס, בימי ר׳ יוחנן, ועמדו על נפשם להסיר עול רומיים מעליהם. ומפני כן, כשמת אנטונינוס, אמר רבנו הקדוש: ״נתפרדה החבילה״. אבל לא גברו הרבה עד מות רבנו הקדוש, בימי ר׳ יוחנן.
והמלך הראשון, ארדשיר בן באבך, כתב אל כל מקהלות של פרסיים, שיהיו יודעים כי חרב ארסטוטלוס החכם אכלה בהם היום ת״ק שנה, מפני שהיה אלכסנדרוס תלמידו. ובכן נתחזקו, ועשו מלחמות עם רומיים, ולא נצחו אלו את אלו ולא אלו את אלו.
אלא נתחלקה המלכות: ארץ עילם, חמת ושנער, וקצת ארץ יון, וארץ ישראל, ועד ארץ ערב כולה — ביד הפרסיים; ורומי, ואשכנז, וצרפת, וקצת ארץ יון, וארץ מצרים ופלשתים, וספרד — בידי רומיים.
והיו ישראל תחת יד פרסיים פעם שניה. ובתחלה היו אוהבין לישראל — בימי ארדשיר, והוא אחשורוש, וכן בימי שבור מלכא.
ובימיו יצא מאני לעולם, והיה טוען שאלוהות שנים יש בעולם: אחד מחיה ועושה כל הטובות שבעולם, ואחד ממית ועושה כל הרעות שבעולם. ובדה לאמגושים תורה מלבו, והיה לגוי גדול, והרגו שבור מלכא בחכמתו.
ועוד היה לפרסיים מלך ששמו הורמיז, ומת, והניח אשתו הרה. ולא רצו פרסיים להמליך איש תחת הורמיז —
אלא קשרו כתר מלכות על בטנה, להמליך את אשר תלד, אם זכר אם נקבה!
ותלד זכר, וימליכוהו ביום לידתו, ויקראו שמו בהרם, על שם כוכב מאדים שהיה כוכבו. ועוד מלכים אחרים גדולים, וכולם אוהבים את ישראל, עד שגברה מלכות ישמעאלים והשמידום מתחת השמים.
וקודם לכן הפך ה׳ לבם לשנוא עמו. ותפס מלך פרס שלשה מגדולי ישראל: אמימר בר מר ינקא בר מר זוטרא, חבירו של רב אשי; ורב משרשיא; וראש גלות, והונא מר שמו; והרגם מלך פרס. ותפש נערי בני ישראל והוציאם בעל כרחם מן הכלל, בטבת בשנת דקל״ד.
ובאותה שנה היה רבינא ראש ישיבה שנה אחת.
ובימי ראשי ישיבות אלו שהיו בסורא, היו ראשי ישיבות בפום בדיתא: רב גביהה מבי כתיל, בשנת מות רב אשי, והיה לראש ישיבה שש שנים, ומת בשנת דקצ״ג. ואחריו רפרם עשר שנים, ומת בשנת דר״ג. ואחריו רב רחומי י״ג שנה, ומת בשנת דרי״ו. ואחריו רב סמא בריה דרבא, ונפטר בשנת דרל״ו.
הרי שבעה דורות של אמוראים, וה׳ דורות של תנאים, וט׳ דורות של הוראה בבית המקדש.
נמצא מימי זרובבל והעולים עמו עד סוף ימי רבינא ורב סימא בריה דרבא — כ״א דורות, והשנים תתכ״ו.
סדר רבנן סבוראי. הדור הראשון — רב יוסי, הוא ראש רבנן סבוראי. היה לראש אחר רבינא ל״ח שנה, עד שנת דרע״ד.
ובשנת כ״ד לגדולתו, שהיא שנת דר״ס, והיא שנת תתי״א למנין שטרות, וקודם לחשבון ישמעאלים קכ״ג שנה — נחתם התלמוד.
כי בימי רב אשי הוחל להכתב, ובשנת ע״ג למותו נחתם. נמצא משנת כתיבת המשנה עד חתימת התלמוד שי״א שנה; ומשנת כתיבת המשנה עד שנתינו זאת, שהיא דתתקכ״א — תתקע״ב שנה; ומשנת חתימה התלמוד עד שנתינו זאת — תרס״א שנה. ומת רב יוסי בשנת ד׳ אלפים רע״ד.
הדור השני מרבנן סבוראי — רב אחא בר הונא וחביריו. רב אחא היה ראש ישיבה שנה אחת, ומת בשנת דרע״ה. ואחריו רב שמואל בר רבא ג׳ שנים, ומת בשנת דרע״ח. ואחריו רבינא מן אומצא שנה אחת, ומת בשנת דרע״ט. ואחריו רב תחנינא ז׳ שנים, ומת בשנת דרפ״ו.
ואחריו רב סימונא ורב עינא: רב עינא בסורא, ורב סימונא בפום בדיתא. וחיה רב סימונא עד שנת ד׳ אלפים וש׳. כל אלו דור אחד הם.
הדור השני — תלמידי רב סימונא ורב עינא, ולא הוזכרו בשמותיהם, כי הישיבות בטלו כמו חמשים שנה אחרי מות רב סימונא, עד שנת דשמ״ט, מפני שנאת מלכי פרס ושמדותיהם.
הדור השלישי — רב חנן מאישקיא קבל מתלמידי רב סימונא ורב עינא, ואחריו רב מרי, ואחריו רב הונא, ואחריו רב חנינא. כל אלה דור אחד הם. ורב חנן מאישקיא היה לראש בשנת דשמ״ט, ואחריו ארבעה ראשי ישיבות, ולא הוזכרו מספר שנותיהן.
הדור הרביעי — רב יצחק. ובימיו גברה מלכות ישמעאל על מלכות פרס, ונעקרה מלכות פרס מן העולם. ובא לבבל עלי אבן אבי טאלב, מלך ישמעאל, לאחר שגברה עליה מלכות ישמעאל כמה שנים.
כי בימי עומאר בן אלכטאב, מלך ישמעאל, נעקרה מלך פרס, והלכו נשיו ובנותיו של יזדיגרד מלך פרס בשבי. ועמד מלך ישמעאל ונתן בת יזדיגרד לר׳ בוסתנאי ראש גלות, וגיירה, והיתה לו לאשה. כי בשנת דשע״ד התחיל מחמד מלך ישמעאל לטעון טענותיו.
וכשבא עלי אבן אבי טאלב לבבל, יצא אליו רב יצחק ראש ישיבה, וכבדו ונשאו המלך עלי הנז׳ — בשנת ד׳ אלף ת״כ.
הדור החמישי — מר רבא ומר הונא: מר הונא בסורא, ומר רבא בפום בדיתא. ואחריהם רב שישנא ורב בוסנאי. ורב שישנא היה נקרא רב משרשיא בר תחליפא. וארבעה אלו דור אחד הם.
ומת רב שישנא בשנת דתמ״ט, והוא סוף רבנן סבוראי. נמצאו רבנן סבוראי ה׳ דורות, ושנותיהם קפ״ז.
סדר הגאונים. הדור הראשון מראשי ישיבות פום בדיתא: רב חיננא גאון מנהר פקוד היה ראש ישיבה ח׳ שנים, עד שנת דתנ״ז. ואחריו רב הילאי הלוי היה ראש ישיבה י״ח שנים, ומת בשנת דתע״ה.
הדור השני — רב יעקב מנהר פקוד היה ראש ישיבה י״ח שנה, ומת בשנת דתצ״ג. ואחריו רב שמואל, מבני בניו של מרימר חבירו של רב אשי, היה ראש ישיבה י״ח שנה, ונפטר בשנת דתקי״א. הרי אלו בפום בדיתא.
ובימי ארבעה ראשי ישיבות אלו היו ראשי ישיבות מתא מחסיא, ואלו הן: רב הונא בר׳ יוסף, שנת דתמ״ט; ואחריו רב חייא ממישון; ואחריו מר ינקא, והוא רבא בר נטרונאי, היה לראש ישיבה בשנת דתע״ט; ואחריו רב יהודה גאון; ואחריו רב יוסף, בשנת דתצ״ט; ואחריו רב שמואל בר מרי, בשנת דתק״ח.
ובימי רב שמואל זה היה ר׳ שמעון קיירא, ולא נסמך לגאון, וחבר הלכות גדולות — בשנת אלף נ״ב לשטרות, שהיא שנת דתק״א, בשנה השלישית לגדולת רב שמואל בר מרי, בשנת ח׳ לגדולת רב שמואל מזרע אמימר.
והזכיר שמועות משמא דרב כהן צדק, ולא שמענו מעולם שהיה בזמנו גאון ששמו כהן צדק; ואפשר שכהן צדק זהו שהיה רבו, וחכם גדול היה ולא נסמך.
ואחר רב שמואל בר מרי היה רב אחא משבחא, וחכם גדול היה, וחבר שאלתות שלו מכל מצות האמורות בתורה, והספר מצוי בידינו עד היום הזה.
וכל הבאים אחריו בדקוהו ופשפשו בו, ושמענו שעד היום לא נמצא בו שום טעות בעולם.
אבל לא נסמך רב אחא זה גאון, מפני שנאת ראש גלות שבאותו הדור, שהיה שונאו. וסמך שמש של רב אחא, ושמו רב נטרונאי. וכעס רב אחא, והלך לו מבבל לארץ ישראל, ונפטר שם.
והיה רב נטרונאי לראש כי״ג שנה, עד שנת דתקכ״א. הרי שמנה ראשי ישיבות אלו במתא מחסיא, והיו בימי ד׳ ראשי ישיבות שהיו בפום בדיתא.
הדור השלישי של גאונים: בפומבדיתא, לאחר פטירת רב שמואל, בשנת דתקי״א, היה לראש בפום בדיתא רב מרי הכהן מנהר פקוד ח׳ שנים, ומת בשנת דתקי״ט. ואחריו רב אדא חצי שנה, ונפטר באותה שנה.
ואחריו ר׳ יהודאי, ג׳ שנים ומחצה, ומת שנת דתקכ״ג. והוא חבר הלכות פסוקות, ומהלכות גדולות קבצם, וסגי נהור היה.
ובימיו היה ענן ושאול בנו, שם רשעים ירקב. וענן זה מבית דוד היה, ותלמיד חכם היה בתחלה, והכירו בו שמץ פיסול, ומפני זה לא נסמך לגאון. וגם לא סייעוהו מן השמים להיות ראש גלות.
ומפני קנאה וטינא שהיתה בלבו, העלה שירטון, ועמד להדיח ולהסית את ישראל מעל קבלת חכמים — מפי הנביאים, מפי עדים כשרים, כמו שסדרנו בספר זה — ונעשה זקן ממרא על פי בית דין, לבלתי שמוע אל השופטים.
והוא חבר ספרים, והעמיד תלמידים, ובדה מלבו חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהן. כי אחר חרבן הבית נדלדלו המינים, עד שעמד ענן וחזקם.
ואחריו רב אחונאי ה׳ שנים, ומת בשנת דתקכ״ה. ואחריו רב מארי הלוי בר רב משרשיא ג׳ שנים ומחצה, ומת בשנת דתקל״ב. ואחריו רב ביבי הלוי עשר שנים ומחצה, ונפטר בשנת דתקמ״ג, בימי רב מנשה בר יוסף ראש ישיבת מתא מחסיא.
ובימי גאונים אלו שהיו בפום בדיתא, היה במתא מחסיא רב יודאי: היה לראש בשנת מות רב נטרונאי, בשנת דתקכ״א, שש שנים, ומת בשנת דתקכ״ז. ואחריו רב חיננא בר משרשיא ד׳ שנים, ונפטר בשנת דתקל״א. ואחריו רב מלכיה שתי שנים, ונפטר בשנת דתקל״ג. ואחריו רב חנינאי בר רב אברהם עד שנת דתקמ״ב, והסירו ראש גלות. ואחריו רב הונא הלוי בר רב יצחק. ואחריו רב מנשה בר יוסף, עד שנת דתקמ״ח.
הדור הרביעי מן הגאונים שהיו בפום בדיתא: אחר רב ביבי הלוי היה לראש רב ישעיה הלוי בר אבא שאול שתי שנים, ונפטר בשנת דתקנ״ו. ואחריו רב יוסף בר רב שילא י״ט שנה, ומת בשנת דתקע״ה. ואחריו רב מרדכי הכהן ג׳ שנים, ונפטר בשנת ד׳ אלפים תקע״ח. ואחריו רב אחונאי ד׳ שנים, ומת בשנת דתקפ״ב.
ואחריו רב יוסף בר יהודה, שתי שנים, וחסיד גדול היה ומלומד בנסים.
ורב יהודה, אבי אביו של רב שרירא, היה סופר שלו, והעיד שאליהו ז״ל היה נראה בישיבת רב יוסף כמה פעמים. ושתי שנים היתה גדולתו, ונפטר בשנת דתקפ״ד.
ואחריו רב אברהם בר רבי שרירא י״ב שנה, ומת בשנת ד׳ אלפים תקצ״ו.
הדור החמישי — רב יוסף בר רב חייא היה ראש ישיבה בפום בדיתא שתי שנים, ומת בשנת דתקפ״ו. ואחריו רב יצחק בר רב חייא שבע שנים, ומת בשנת ד׳ אלפים תר״ג. ואחריו רב יוסף בר רב ביבי שתי שנים, ומת בשנת דתר״ה. ואחריו רב פלטוי עשר שנים, ומת בשנת דתרי״א. ואחריו רב אחאי כהן ששה חדשים, ומת בשנת דתרי״א.
ואחר פטירת רב אחאי נחלקו: חצים היו אחר רב מנחם בר רב יוסף בר רב חייא לסמכו, והחצי האחר אחר רב מתתיהו. ועמדו במחלוקת שנה ומחצה, ומת רב מנחם בר רב יוסף, והיה לראש רב מתתיהו בר ריבי עשר שנים, ומת בשנת דתרכ״א.
ואחריו רבה בר אמי שתי שנים ומחצה, ונפטר בשנת דתרכ״ד. ואחריו היה לראש רב צמח גאון בר רב פלטוי גאון י״א שנים, ונפטר בשנת דתרל״ג. ואחריו רב האיי בר מר דוד ז׳ שנים ומחצה, ונפטר בשנת דתרמ״א.
ובימי גאונים אלו שהיו בפום בדיתא הוקם במתא מחסיא, אחר רב אברהם בר רב שרירא שהזכרנו, רב הילאי בר רב מרי ט׳ שנים. ואחריו רב יעקב בר רב מרדכי י״ח שנים. ואחריו רב איסומאי בר רב מרדכי ח׳ שנים. ואחריו רב יצחק בר רב ישי י״ב שנה. ואחריו רב הילאי בר רב חנניה שלש שנים ומחצה. ואחריו רב קימוי בר רב אשי שלש שנים ומחצה. ואחריו רב משה הכהן בר יעקב י׳ שנים ומחצה.
ואחריו לא סמכו גאון שתי שנים. ואחר כך סמכו רב כהן צדק גאון בר רב איסומאי גאון י׳ שנים ומחצה. ואחריו רב שר שלום בר רב בועז עשר שנים. ואחריו רב נטרונאי גאון בר רב הילאי גאון בר רב מרי ה׳ שנים.
ואחריו רב עמרם בר שישנא י״ח שנה, והוא שלח סדור של תפלות לספרד; ובימי רב האיי בר רב דוד היה.
ואחריו רב נחשון בר רב צדוק ח׳ שנים. ואחריו הוקם רב צמח, אחיו מן האם, בר רב חיים, ז׳ שנים. ואחריו רב מלכיה חדש אחד, ונפטר. ואחריו רב הילאי בר רב מישאל ז׳ שנים. ואחריו רב יעקב י״ג שנה.
ואחריו לא היה במתא מחסיא חכם וראוי לסמיכה. אבל דוד בן זכאי ראש גלות לקח אורג אחד ששמו רב יום טוב, והקימו. ואח״כ שלח לארץ מצרים, והביא משם רב סעדיה אלפיומי, והיה לראש ישיבה במתא מחסיא ב׳ שנים.
ואח״כ היתה מריבה גדולה ומחלוקת בינו ובין דוד בן זכאי הנשיא. כי ראשי גליות אלו לא היו בעלי אמת, והיו קונים נשיאותם מן המלכים כמו מוכסים.
והיה לדוד בן זכאי הנשיא דין, ונעשה לו פסק דין כרצונו ושלא כהוגן, ושלח לרב סעדיה לקיימו, ולא רצה. ושוב, פעם שניה, שלחו ביד זכאי בנו, כדי לכוף לרב סעדיה, ואמר לו:
״אם לא תקיימהו — אכה את ראשך במנעל!״
מיד זעפו בני הישיבה כולם, וקמו כולם כאיש אחד, והכו את בן הנשיא במנעליהם הרבה, והלך לאביו נכלם ומבוזה.
והתחזק אביו במלכות ובכת גדולה מהקהל, ורב סעדיה בכת אחרת מהקהל, והעמידו את יאשיהו בן זכאי לראש גלות תחת דוד אחיו. ואח״כ נתחזק דוד ונתלה במלכות, והסיר את אחיו, ובקש להרוג את רב סעדיה.
ונחבא רב סעדיה כמו שבע שנים, ובמחבואו חבר כל ספריו.
וזה רב סעדיה משועי יהודה היה, מבני שילה בן יהודה, מזרע ר׳ חנינא בן דוסא.
והקים דוד בן זכאי לראש גולה ר׳ יוסף בר רב יעקב בר רב מרדכי. ואח״כ עשו שלום דוד הנשיא ורב סעדיה, ואעפ״כ לא הוסר רב יוסף, ולא שב רב סעדיה לגאונות. ורב יוסף היה גאון י״ד שנה.
ואח״כ מת דוד בן זכאי, ואחריו נפטר רב סעדיה, בשנת דתש״ב, והוא כבן נ׳ שנה, מן המרה השחורה — לאחר שחבר כמה ספרים טובים, ועשה טובות גדולות לישראל, והשיב תשובות על המינים ועל הכופרים בתורה.
ואחד מהם חוי אלכלבי, אשר בדה מלבו תורה. והעיד רב סעדיה שהוא ראה מלמדי תינוקות מלמדים אותה בספרים ובלוחות, עד שבא רב סעדיה ונצחם.
ויתר דברי רב סעדיה והטובות אשר עשה לישראל — הנם כתובים על ספר הגלוי, ועל אגרת ר׳ דוסא בנו, שכתב לר׳ חסדאי הנשיא בר רב יצחק, מנוחתו בכבוד.
ואחר פטירת רב סעדיה היתה ישיבת מתא מחסיא הולכת ודלה, עד שברח רבי יוסף למדינת אלבצרה, ומת שם.
הדור הששי בפום בדיתא: אחר רב האיי בר רב דוד היה לראש רב קיומי בר אחונאי, בשנת דתרנ״ג, ה׳ שנים ומחצה, ונפטר בשנת תרנ״ט. ואחריו ר׳ יהודה בר רב שמואל, אבי אביו של רב שרירא, ונפטר בשנת דתרע״א.
ואחריו הוקם רב מבשר הכהן בר רב קיומי גאון, והנשיא דוד בן זכאי הקים רב כהן צדק בר רב יוסף, ולפיכך נחלקו. ונפטר רב מבשר הכהן, וחזרו כולן לרב כהן צדק, ונפטר בשנת דתרצ״ה. והיה לראש רב חנניה, אביו של רב שרירא, ה׳ שנים ומחצה, ונפטר שנת דתש״א.
הדור השביעי — רב אהרן הכהן בן סרגאדה, אחר פטירת רב חנניה. והיה סוחר ועשיר גדול, ומפני עשרו הוקם, ולא מפני שהיה ראוי לכך, ומת בשנת דתש״ב. ואחריו ר׳ נחמיה ח׳ שנים.
ואחריו רב שרירא, והאריך ימים, כי כמו מאה שנה היו ימי חייו.
וכשראה שהאריך ימים, ובנו רב האיי היה ראוי להיות ראש ישיבה — סילק את עצמו, וישב בנו על כסאו.
והוא רב האיי גאון, בר רב שרירא גאון, בר רב חנניה גאון, בר רב יהודה גאון.
והרביץ תורה בישראל יתר מכל הגאונים, ולאורו הלכו דורשי התורה ממזרח שמש עד מבואו.
והיו ימי חייו ס״ט שנה, ונפטר בערב יום טוב אחרון של פסח, שנת אלף שנ״ט לשטרות, שהיא שנת דתשצ״ח. וכמוהו לא היה לפניו בגאונים, והוא היה סוף הגאונים.
ומבית דוד היה, מזרע המלוכה, ומבני זרובבל בן שאלתיאל, והנשיאים וראשי גליות שהיו אחריו.
וראיתי חותמו חתום על גליונים שהיה שולח, ואריה היה חקוק עליו, כמו שהיה על דגל מחנה יהודה ודגלי מלכי יהודה.
אבל מימי ישמעאלים לא נהנו ראשי גליות שררה כהוגן, אלא היו קונין אותה בממון רב מן המלכים, כמו מוכסים, והיו רועי אליל. ולפיכך לא רצו הוריו להיות ראשי גליות, וחזרו לגאונות. והוא מזרע רבה בר אבוה.
והלשינו פריצי ישראל ברב שרירא ורב האיי, ותפסם המלך ישמעאל, ובזז את כל אשר להם, ולא השאיר להם שום מחיה בעולם. ונתלה רב שרירא בידו אחת, והוא כבן מאה שנה — ולא הוסר מגאונות.
ובשנת ד׳ אלפים תשכ״ח היה רב שרירא לגאון, ובשנת ד׳תשנ״ח היה רב האיי לגאון, וגאונותם היתה ע׳ שנה: ר׳ שרירא ל׳ שנה, ורב האיי מ׳ שנה. ודורו — דור שמיני בגאונות.
ובימיו היה ראש ישיבה במתא מחסיא חותנו, אבי אשתו, רב שמואל הכהן בן חפני. גם הוא חבר ספרים הרבה, ונפטר בימי רב האיי, ד׳ שנים מקודם פטירת רב האיי.
אבל בני ישיבת רב האיי הקימו חזקיה ראש גלות, בן בנו של דוד בן זכאי, והושיבוהו על כסא רב האיי ז״ל, ועמד שנתים. והלשינו בו אל המלך מלשינים, ותפסו המלך, ואסרו בברזל, ובכל מיני ענויין ענהו, ולא השאיר לו משתין בקיר.
וברחו שני בניו לספרד, אל רב יהוסף הלוי הנגיד בר רב שמואל הנגיד זצ״ל, שהיה אוהב לחזקיהו ראש גלות וראש ישיבה. והיה עמו עד שהיה השמד בגראנאטה, ונהרג זה בעיר. וברח האחר מבני חזקיהו לארץ סרקוסטה, ונשא שם אשה, והוליד בנים.
ואח׳כ נכנסו בני בניו לארץ אדום, ומהם היה ר׳ חייא בן אלדאודי, ונפטר בארץ קשטיליא, ונקבר בארץ ליאון, בשנת ד׳תתקי״ד. ואחריו לא נשאר בארץ ספרד אדם מפורסם שהוא מבית דוד.
ואחר חזקיהו ראש ישיבה וראש גלות — פסקו ישיבות וגאונים.
וקודם לכן היתה סבה מאת הקב״ה שנכרת חוקם של ישיבות, שהיה הולך אליהם מארץ ספרד וארץ המערב ואפריקא ומצרים וארץ הצבי.
וכן היתה הסבה: שיצא ממדינת קורטובה שליש ממונה על ציים, שמו אבן דמאחין, ושלחו מלך ישמעאל בספרד, ושמו עבד אלרחמאן אלנאצר. והלך ממונה על ציים אדירים לכבוש ספינות אדום ועיירות סמוכות לספר, והלכו עד חוף הים של ארץ ישראל, ונסבו אל ים יון והאיים שבו.
ומצאו אניה, ובה ארבעה חכמים גדולים, היו הולכים ממדינת בארי למדינה נקראת ספסתין. וחכמים אלו להכנסת כלה היו הולכים. וכבש אבן דמאחין האניה, ואסר את החכמים:
האחד — ר׳ חושיאל, אביו של רבינו חננאל. והאחד — ר׳ משה, אביו של ר׳ חנוך; אסרוהו עם אשתו ועם ר׳ חנוך בנו, ור׳ חנוך בנו עודנו נער. והשלישי — ר׳ שמריה בר׳ אלחנן. והרביעי — איני יודע שמו.
ובקש השליש לכפותה לאשתו של ר׳ משה ולענותה, כי היתה יפת תאר ויפת מראה ביותר. והיא צעקה אל ר׳ משה אישה בלשון הקדש, ושאלה ממנו: אם הנטבעים בים חיים בתחיית המתים, אם לא? והוא השיבה:
״אמר יי׳ מבשן אשיב, אשיב ממצולות ים״.
וכששמעה את דבריו שחיים — הפילה עצמה בים, וטבעה ומתה.
וחכמים אלו לא הגידו לאדם בעולם מה טיבם ומה חכמתם.
והשליש מכר את ר׳ שמריה באלכסנדריא של מצרים, ומשם עלה למצרים, והיה לראש.
ומכר את ר׳ חושיאל באפריקא אשר בחוף הים, ומשם עלה אל מדינת אלקירואן, שהיתה בימים ההם חזקה מכל מדינות ישמעאל שבארץ המערב; ושם היה ר׳ חושיאל לראש, ושם הוליד את רבנו חננאל בנו.
ובא השליש לקורטובה, ומכר שם את ר׳ משה ור׳ חנוך בנו, ופדאוהו אנשי קורטובא, וכמדומין היו שהיו עמי הארץ.
והיה בקורטובא בית הכנסת ששמו ״בית הכנסת של בית המדרש״, והיה שם דיין אחד ששמו ר׳ נתן, וחסיד וגדול היה. אבל לא היו אנשי ספרד בקיאין בדברי רבותינו ז״ל; ואעפ״כ, באותו מעט שהיו יודעין, היו עושין מדרש, ומפרשים, ועולים ויורדים.
ופירש ר׳ נתן הדיין ״על כל הזאה טבילה״, והיא במס׳ יומא, ולא ידעו לפרשה. ור׳ משה ישב לפיאה אחת כמו שמש, וקם אל רבי נתן, ואמר לו ר׳ משה:
״זה ר׳ — פשו להו טבילות!״
וכששמע הוא והתלמידים את דבריו, תמהו זה אל זה, ושאלו ממנו לפרש להם ההלכה; ופירש להם ההלכה כהוגן. וכל אחד ואחד שאלו ממנו שאלות בכל הספקות שהיו להם, וסדרו שאלותם, והשיב להם תשובה ברוב חכמתו.
והיו בעלי דינין מחוץ למדרש, שלא היו להם רשות ליכנס עד השלמת התלמידים פסיקתם.
ובאותו היום יצא ר׳ נתן הדיין, והלכו אחריו בעלי דינין, ואמר להם:
״אני איני דיין, אבל זה הלובש השק, והוא אורח — הוא רבי ומרי, ואני תלמידו אהיה מהיום והלאה; ואתם מנוהו על קהל קורטובא דיין״.
וכן עשו, ועשו לו כל הקהל פסיקא גדולה, וכבדוהו במלבושים יקרים ובמרכב.
ורצה השליש לחזור בו ממכירתו, ולא הניחו המלך, כי שמח המלך על הדבר שמחה גדולה, כששמע שאין היהודים שבמלכותו צריכים לאנשי בבל.
והקול נשמע בכל ארץ ספרד וארץ המערב, ובאו כל התלמידים לקרות לפניו, וכל השאלות שהיו שואלים מן הישיבות — שאלו ממנו. ודבר זה היה בימי שרירא גאון, קרוב לשנת ד׳ אלפים תש״נ, הן פחות מעט הן יתר מעט.
ונתחתן ר׳ משה הרב לבני פליאג׳, ומשפחתם היתה גדולה מכל משפחות קהל קורטובא, ולקח מהם אשה לר׳ חנוך בנו. ובת של רב חנוך היתה לאחד מבני פליאג׳, ומפני זה נקרא זה השם בבני פליאג׳ עד היום.
והיו לו לר׳ משה תלמידים הרבה, ומהם ר׳ יוסף בר יצחק אבן שטנאש, הידוע בן אביתור, והוא פירש את כל התלמוד בלשון ערבי למלך ישמעאל ששמו אלחכים.
ומפני גדולתו וחכמתו בעט בר׳ חנוך הרב, היושב על כסא אביו, ונחלק הקהל מחלוקת גדולה — אחר פטירת ר׳ חסדאי הנשיא הגדול בר׳ יצחק, שאילו בימיו אין אדם בעולם שהיה יכול לחלוק על הרב ר׳ חנוך.
ובכל יום היו יוצאים מקורטובה אל עיר אלזהרה שבע מאות איש מישראל, רוכבים על שבע מאות מרכבות, וכולן היו לבושים לבוש מלכות, וחובשים מגבעות כדת שרי ישמעאלים — וכלם עם הרב. וכת שנייה — עם אבן שטנאש.
עד שגברה כת של ר׳ משה, ונדו את אבן שטנאש והחרימוהו. והמלך אמר לו: ״אלו היו הישמעאלים בועטים בי כאשר בעטו בך היהודים — הייתי בורח מפניהם; ועתה ברח לך״. וכן עשה.
והלך מספרד אל אי באגנה, ומצא שם ר׳ שמואל הכהן בר׳ יאשיהו, והוא מבני קהל פאס, וחש לנידוי הרב ר׳ חנוך ולא ספר עמו. וכעס עליו בן שטנאש, וכתב לו אגרת גדולה בלשון ארמית, וטעה בה. ור׳ שמואל הכהן השיב לו תשובה והודיעו שטעה — אבל בלשון רכה ונחת רוח השיבו.
ונכנס אבן שטנאש בספינה, והלך עד ישיבתו של רב האיי גאון. וכמדומה היה שיקבלנו רב האיי, שהיה שונא לר׳ חנוך, מפני שארבעה החכמים שהזכרנו כרתו חק הישיבות, עד שבאו הישיבות לידי דלדול. ואעפ״כ שלח לו רב האיי שלא יבא לפניו, שאם יבא אליו — יחוש לנדוי הרב. והלך אבן שטנאש לדמשק, ומת שם.
וקודם לכן נתדלדלה אותה הכת שהיתה חולקת על הרב, וכל חבריו של אבן שטנאש. ומהם שני אחים סוחרים, עושי מלאכת משי: יעקב ן׳ ג׳ו ויוסף.
פעם אחת נכנסו לחצר אחד מסריסי המלך, שהיה ממונה על ארץ תרכונה. ובאו זקני ישמעאלים מן הארץ שהיתה תחת ידו, לזעוק על הפקיד שהפקיד עליהם, והביאו לו דורון עשרת אלפים זהובים נעפריה. וכשהתחילו אילו לדבר, צוה הסריס לבזותם ולהכותם במקלות ולהוציאם לבית הסוהר, מבוהלים ודחופים.
ובמוצאי היכלו היו כמה עקמומיות, ונפלו באחת מהן האלפים זהובים שהיו מביאין דורון. וצעקו — ואין שומע להם.
ולאלתר נכנסו שני אחים אלו, ר׳ יעקב בן ג׳ו ור׳ יוסף אחיו, ומצאו הזהובים, והלכו להם לדרכם. ונתיעצו בביתם ואמרו:
״זה הממון מצאנוהו בהיכל המלך; בואו ונשבע שכולו ישוב להיכל המלך במנחות ומתנות, ואולי נסיר מנפשנו חרפת צוררינו ונתלה במלך״.
ויעשו כן. והתחזקו במלאכת המשי, ועשו בגדים יקרים, ונסי ישמעלים על ראשי הדגלים, יקרים מאד, לא נעשו כמותם בספרד. והעלו מנחה למלך השאם, ולמלך אלמנצור בן אבי עמר אומנו.
עד שאהב המלך אלמנצור יעקב אבן ג׳ו, וכתב לו גליון שנשאו על כל קהלות ישראל שיש מסגלמאסה עד נהר דוירנא, שהיא קצה מלכותו — שיהיה שופט את כולם, ויהיה רשאי למנות אליהם כל מי שירצה, ולקצוב כל מס וכל פרעון שעליהם.
והעמיד לפניו י״ח מסריסיו לבושי פסים, והרכבוהו במרכבת המשנה אשר לו. ונקהלו כל בני קהל קורטובא, מנער ועד זקן, ועשו לו הסכמה בנשיאות, וכתוב בה: ״משול בנו — גם אתה, גם בנך, גם בן בנך״. ועמד בגדולתו.
ושלח שליח אל הרב ר׳ חנוך: שאם ידין בין שני אנשים — ישים אותו באניה מבלי משוטות, וישליכהו בים.
וכל הקמים על אבן שטנאש שבו אליו, וכתבו כולם אגרות לאבן שטנאש שישוב לקורטובא, ויסירו את הרב ר׳ חנוך, וימנוהו לרב עליהם. והוא השיב להם תשובה קשה, ואמר להם:
״על הרב — מעיד אני על עצמי שמים וארץ, שאין כמוהו מספרד עד ישיבת בבל״.
ולקץ שנה אחת לנשיאות אבן ג׳ו אסרו המלך אלמנצור; שהיה כמדומה לו כשמינהו, שישיב לו מנחות גדולות, ויקח ממון של ישראל מכל הקהלות, כהוגן ושלא כהוגן, ויתן לו. ומפני שלא עשה כן, אסרו המלך בבית האסורים, ועמד שם כמו שנה.
עד יום א׳, יום איד של הישמעאלים, עבר המלך השאם על בית הסוהר בצאתו מהיכלו אל בית עבודתו, ועמד אבן ג׳ו לפני המלך השאם בפתח בית הסוהר. וכשראהו, שאל את אומנו אלמנצור: על מה עשה לו כן? והוא השיב: מפני שאינו מוביל שי מכל גדולתו. ולאלתר צוה המלך השאם להוציאו ולהשיבו לגדולתו, ונעשה לו כן — אבל לא שב כמו שהיה.
מפני כן, ומפני שאבן שטנאש כתב תשובה קשה לקהל קורטובא, לא הוסר ר׳ חנוך אחרי שוב אבן ג׳ו לגדולתו, עד שמת אבן ג׳ו בימי הרב.
והרב בחסידותו עגמה נפשו, והוקשה לו שמת. כי בליל שבת מת אבן ג׳ו, ובא אל הרב אחד מחתניו מבני אבן פליאג׳, והוא היה כמבשר בעיניו, וספר לו שמת יעקב ן׳ ג׳ו.
וגעה הרב בבכיה.
עד שתמה אבן פליאג׳ ואמר: ״אני באתי לבשרך במות אויבך, ואתה אוהב את שונאך ובוכה על מיתתו?!״
אמר לו הרב:
״אני מצר ובוכה על כל העניים שהיו רגילים לסמוך על שולחנו — מה יעשו למחר? אם אתה מפרנס אותם, אני לא אבכה; שהרי אני איני יכול לפרנסם״.
כי לא היה הרב בעל ממון, מפני חסידותו, שלא היה רוצה ליהנות מכבוד התורה. לפיכך היו חייו חיי צער.
ונפטר הרב ר׳ חנוך בשנת ד׳תשע״ה, קודם פטירת רב האיי ז״ל י״ג שנה.
ואעפ״כ לא השיבו מנחה קהלות מזרח ומערב לישיבות, מפני שחכמים אלו העמידו תלמידים הרבה, ופשט התלמוד בכל הארץ.
וכן היה מנהגו של הרב ר׳ חנוך ז״ל, שהיה עולה לסיים את התורה בכל שנה ושנה ביום טוב האחרון של חג. היו עולים עמו שלשה גדולי הדור, ועיני העדה אל התיבה.
ובשנת ד׳תשע״ה עלה כמנהגו, ועלו עמו כבכל יו״ט. והתיבה היתה ישנה, ונשברה, ונפלו כל העולים, ונשברה מפרקתו של הרב, ומת לימים מועטים — לאחר שהעמיד תלמידים הרבה, והרביץ תורה בישראל.
ומגדולי תלמידיו היה רב שמואל הלוי הנגיד, בר׳ יוסף, הידוע אבן נגרילא, מקהל קורטובא. והיה תלמיד חכם מן המשכילים הגדולים, ועוד היה בקי בספרי הישמעאלים ובלשונם, ומאשר כח בהם לעמוד בהיכל המלך.
והיה רוכל, מפרנס את עצמו בצער, עד שהיו ימי חירום בספרד, לאחר שנפסקה מלכות בני אבי עמאר, וגברו סרני פלשתים, ונדלדלה מדינת קורטובא, וברחו יושביה: יש מי שברח לסרקוסטה, ועוד זרעם שם עד היום; ויש מי שברח לטוליטלה, וזרעם נכר שם עד היום.
ור׳ שמואל הלוי זה ברח למאלקה, והיה יושב בחנות, והיה רוכל. והיתה חנותו סמוכה לחצר אבן אלעריף, סופר המלך חבוס בן מאכסן, מלך פלשתים בגראנאטה.
והיתה שפחת הסופר מתפייסת אותו, והיה כותב ספרים לאדוניה, המשנה אבו אלקאסם ן׳ אלעריף. והיה רואה ספריו, ותמה מחכמתו.
ולקץ ימים נשאל משנה זה, בן אלעריף, ממלכו חבוס לשוב לביתו למאלקה, ושאל את אנשי ביתו: ״מי היה כותב לכם הספרים הבאים אלי מכם?״ אמרו לו: ״יהודי אחד, סמוך לחצרך, מקהל קורטובא — הוא היה כותב לנו״.
מיד צוה הסופר, והריצו אליו ר׳ שמואל הלוי זה, ואמר לו:
״אין אתה ראוי לשבת בחנות! אל תסור ממני ימין ושמאל״.
וכן עשה, ונעשה סופרו ויועצו. והוא היה יועץ אל המלך בעצת ר׳ שמואל הלוי ז״ל, וכל עצתו היתה כאשר ישאל איש בדבר אלהים. והצליח המלך חבוס בעצות שלו, והגדיל למעלה.
ואחר כך חלה הסופר אבן אלעריף ונטה למות, ונכנס המלך חבוס לבקרו, ואמר לו: ״מה אעשה, ומי יעצני במלחמות אשר סבבוני?״ והשיב לו:
״אני לא יעצתיך מלבי מעולם, אלא מלב זה היהודי הסופר שלי. שים עיניך עליו, ויהיה לך לאב ולכהן, וכל מה שייעצך תעשה, וה׳ יהיה בעזרך״.
ולאחר מות הסופר לקח המלך חבוס את ר׳ שמואל הלוי, והביאו אל היכלו, והיה סופר ויועץ. ובשנת ד׳תש״פ היה בהיכל המלך חבוס.
והיו למלך שני בנים: שם הגדול באדיס, ומשנהו באלקין. וכל סרני פלשתים נטו אחרי בלקין הקטן להמליכו, ושאר כל העם אחרי באדיס. וגם היהודים — ומהם ר׳ יוסף בן מיגש, ור׳ יצחק בן ליאון, ור׳ נחמיה הנקרא אשאכפה, מגדולי גראנטה — שלשה אלה היו אחרי בלקין; ור׳ שמואל הלוי היה אחרי באדיס.
וביום מות המלך חבוס עמדו סרני פלשתים וגדוליהם בשחר להמליך בנו בלקין. מיד הלך בלקין ונשק יד אחיו הגדול באדיס, והמליכוהו, בשנת ד׳תשפ״ז. ונהפכו פני אויביו כשולי קדרה, ובעל כרחם, שלא בטובתם, המליכו את באדיס.
ואחר כך נתחרט בלקין שהמליך אחיו, והיה מתגבר על אחיו באדיס, ולא היה המלך יכול לעשות שום דבר קטון או גדול, אלא אחיו היה מכשילו. ואחר כן חלה אחיו בלקין, וידבר המלך לרופא להניח רפואתו ממנו, וכן עשה הרופא. ומת בלקין, והממלכה נכונה ביד באדיס. וברחו ג׳ גדולי העיר שהזכרנו למדינת אשביליא.
ונסמך רב שמואל הלוי לנגיד בשנת ד׳תשפ״ז.
ועשה טובות גדולות לישראל בספרד, ובארץ המערב, ואפריקה, ובארץ מצרים, ובאיסקליא, ועד ישיבת בבל, ועד עיר הקדש.
כל בני תורה שהיו בארצות האלה היה מהנה מנכסיו. וקנה ספרים הרבה מכתבי הקדש, והמשנה והתלמוד — שגם הם מכתבי הקדש.
וכל מי שהיה רוצה להיות תורתו אומנותו, בכל ארץ ספרד ובכל ארצות שהזכרנו — הוא היה מוציא עליהם ממונו. והיו לו סופרים שהיו כותבים משנה ותלמוד, ונותן במתנה לתלמידים שלא היו יכולין לקנות משלהם, בין בישיבות ספרד בין בארצות שזכרנו.
ועוד היה מספיק שמן זית לבתי כנסיות שבירושלם בכל שנה.
והרביץ תורה הרבה, ומת בשיבה טובה זקן, לאחר שזכה לד׳ כתרים:
כתר תורה, וכתר גדולה, וכתר לויה — וכתר שם טוב עולה על גביהם, במעשים טובים, על כל אלו.
ובשנת ד׳תתט״ו נפטר, ועמד על כנו ר׳ יהוסף הלוי הנגיד בנו.
ומכל מדות טובות שהיו באביו לא חסר אלא אחת: שלא היה ענותן כאביו, מפני שגדל בעושר ולא נשא עול בנעוריו.
וגבה לבו עד להשחית, ויקנאו בו סרני פלשתים, עד שנהרג ביום השבת, בתשעה בטבת, שנת ד׳תתכ״ו — הוא וקהל גראנאטא, וכל הבאים מארצות הרחוקות לראות תורתו וגדולתו. [נתאבלו עליו], ואבלו היה הולך בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר.
ומימי רבותי׳ ז״ל הקדמונים, שכתבו מגלת תענית וגזרו תענית בט׳ בטבת, ולא ידעו על מה הוא — ומכאן ידענו שכוונו ברוח הקדש ליום זה.
ולאחר פטירתו נתפזרו ספריו ומחמדיו, ופשטו בכל העולם; וכן התלמידים שהעמיד, והם היו רבני ספרד ומנהיגי הדור אחר פטירתו.
ונחזור להזכיר דברי ארץ אפריקה. אחר פטירת רבינו ר׳ חושיאל נסמכו במדינת אלקירואן בנו ותלמידו, רבינו חננאל ז״ל, ורבנו נסים ברבי יעקב בן שאהון, שקבלו מר׳ חושיאל.
וקבל רבנו נסים מרבנו האיי גאון, שהיה אוהבו מאד, ושולח לו ספרים בתשובות כל ספקותיו על יד.
ורב שמואל הלוי הנגיד, על יד רבנו נסים היה שותה מימיו של רבנו האיי.
והיה מהנה מנכסיו לרבנו נסים מאד, שלא היה בעל ממון. ולאחר כן נתחתן עמו, ושלח בתו לרב יהוסף הנגיד לאשה. ולא מצאה חן בעיניו, מפני שהיתה כננסת; אבל היתה בעלת תורה ויראת שמים. וכשנהרג אישה הנגיד, ברחה אל מדינת אליסאנה, ופרנסוה קהל אליסאנה בכבוד גדול עד יום מותה.
ורב חננאל עשיר גדול היה, שהיו באלקירואן סוחרים הרבה מטילים מלאי לכיסו, והיו לו תשע בנות, והניח עשרת אלפים זהובים אחר מותו. וכן רב נסים לא היה לו בן.
ונפטרו שניהם, ופסק התלמוד מארץ אפריקה, ונשאר מעט מזער: במדינת אלמהדיה ביד בני זוגמאר, ובמדינת קלעה חמאד ביד מר שלמה הדיין בן פורמש; אבל לא נסמכו ברבנות, ולא יצא טבעם בעולם.
ודורם של שלשה אלה — רב חננאל ורב נסים ורב שמואל הלוי הנגיד — הוא הדור הראשון ברבנות.
וחזר כח התלמוד בארץ ספרד, והיו שם חמשה רבנים, ושמותם כולם יצחק: שנים ספרדיים, והשלישי קרוב להם, ושנים באו מארץ אחרת.
הספרדיים, אלו הן שמותן: רב יצחק בר׳ ברוך, ורב יצחק בר רב יהודה בן גיאת.
ור׳ יצחק בר ברוך בר יעקב בר ברוך בן אלבאליה — מקהל קורטובא, וקודם לכן היו אבותיו מקהל מרידה.
וכשגבר טיטוס על ירושלם, פייס ממנו שלישו שהיה לו ממונה על ספרד, שישלח אליו משועי ירושלם; ושלח לו מקצתם. והיה בהם עושה פרוכת, ויודע מלאכת המשי, ושמו ברוך.
ועמד במרידה, והוליד שם בנים. וקהל גדול היה שם במרידה. ושח לי ר׳ מאיר בן ביבש, שראה גליון של רב סעדיה גאון ז״ל, וכתוב עליו: ״לקהל קורטובא, ואלבירה, ואליסאנה, ובנאנה, וקלסאנה, ואשביליא, ומרידה העיר הגדולה, וכל ערי ישראל אשר סביבותיה״.
ומפני מלחמות חרבה מרידה, וגלו אבותיו של ר׳ יצחק זה בן אלבאליה, ושכנו בקורטובא, והיו מגדולי העיר.
ונולד ר׳ יצחק זה הרב באייר, בשנת ד׳ אלפים תשצ״ה, והיה דורש חכמה ואוהב תורה מימיו.
ובא למדינת קורטובה חכם גדול מצרפת, ושמו ר׳ פריגורס, ועשה לו ר׳ יצחק זה טובה הרבה, וספק לו כל צרכיו, ויואל לשבת את האיש, ולמד ממנו.
ור׳ שמואל הלוי הנגיד היה אוהב אותו, והוא עודנו נער, והיה משגר לו ספרים ומתנות, ומצוהו להשתדל ולקרות. ונפטר ר׳ שמואל הנגיד בשנת ד״א תתט״ו.
וכתב רב יצחק זה מחברת עיבור וכל סודו לר׳ יהוסף הלוי הנגיד בנו, ונשא אותו רב יהוסף הלוי הנגיד בממון. והלך אליו לגראנטה, והיה הולך ושב מקורטובא לגראנטה. ובגראנטה היה ביום השמד — נעשה לו נס, ונצל.
ואח׳כ קנה ספרים הרבה מאד, כי עשיר גדול היה, ומספרי הנגיד שנתפזרו בכל הארצות קנה הרבה מאד. והוא חבר ספר גדול, וקרא שמו ״קופת הרוכלים״, ופירש בו מהלכות קשות שבתלמוד הרבה מאד; אבל לא השלימו, ונפטר והוא עודנו לא נשלם.
והיה חכם בחכמה יונית. ובן ל״ד שנה היה כשיצא טבעו עולם, ונסמך ברבנות ונשיאות בשנת תתכ״ט. כי מלך ישמעאל, הנקרא אלמתעמד, שמו לשר בביתו ובהיכלו, שהיה שומע לו בחכמת האיצטגנינות, שהיה יודע מוסף על תורתו.
ועמד בגדולתו כמו כ׳ שנה, ונפטר במדינת גראנטא בניסן שנת תתנ״ד, לאחר שהרביץ תורה, והעמיד תלמידים הרבה, ועשה טובות גדולות לישראל. ונ״ט שנים היו ימי חייו.
והוא זקננו, אבי אמנו.
ורב יצחק בר יהודה הרב בן גיאת, מגדולי מדינת אליסאנה, גם הוא היה אוהב חכמה ודורש תורה מימיו. והנגידים השנים, רב שמואל ורב יהוסף בנו, היו מכבדים ומנשאים אותו.
וכשנגזרה הגזרה על רב יהוסף הנגיד, ברח עזריה בנו לר׳ יצחק זה הרב בן גיאת; וזכר הרב חסד אבותיו שעשו לו, וכבדו ונשאו, ורצה להקימו לראש על קהל אליסאנה ושאר קהלות ספרד, והוא עודנו נער.
אבל ״אם יי׳ לא יבנה בית, שוא עמלו בוניו בו״ — ונפטר ר׳ עזריה הלוי.
ונסמך ר׳ יצחק בר׳ רב יהודה ברבנות עד שנת ד׳תתמ״ט, וחלה חלי כבד מאד, והביאוהו עבדיו לקורטובה להתרפא, ונפטר שם ביום שבת. והוציאוהו עבדיו מת מקורטובה, וילכו כל הלילה, ויאר להם באליסנה, ויקבר שם עם אבותיו.
ומוסף על חכמתו ועל תורתו — היה פייטן גדול, ויודע בחכמה יונית, והרביץ תורה הרבה, והעמיד תלמידים הרבה.
ומגדולי תלמידיו היה ר׳ יוסף הדיין בר׳ יעקב בן סהל, חכם גדול ופייטן גדול וירא שמים. נסמך בדיינות במדינת קורטובא בשבט שנת ד׳ אלפים תתע״ג, ונפטר בניסן שנת ד׳תתפ״ד, ושפט את ישראל י״א שנה, ונפטר.
ומתלמידיו היה ר׳ יצחק בר רב ברוך, ור׳ ברוך בנו שנזכיר; ור׳ יוסף ברבי צדיק בן צדיק, חכם בן חכם גדול, ופייטן, וירא שמים, ונסמך בדיינות קורטובא בסיון שנת ד׳תתצ״ח, ונפטר בשנת ד׳ אלף תתק״ט, ושפט את ישראל י״א שנה.
והוא נקרא ״חבר״ לר׳ יצחק בר׳ ברוך ור׳ יצחק ברבי יהודה. וכך היה מכונה ״אלחבר״ ר׳ יצחק בר׳ משה, הידוע בן סכרי, מן קהל דיניאה — כי פעמים נקרא חבר ופעמים נקרא רב — ולא היה חבר לאלו, ולא עצר כח בימיהם.
והלך מדיניאה לארץ מזרח, ונסמך שם גאון, והושב על כסא רב האיי ז״ל. ולפי דרכינו למדנו שלא נשאר שם שאר לתלמוד בכל ארץ שנער.
הרביעי — רבי יצחק בר ראובן אלברגלוני. בא מברגלונא עד מדינת דיניאה, והיא היתה בישובה חזקה בים, והיה בה קהלה גדולה וקדושה בעושר ומעשים טובים.
וכבדו הרב ר׳ יצחק זה ונשאוהו, ונתחתן לאבן אלכתוש מגדולי דיניאה, וישב שם ושפט אותם עד יום מותו. ופייטן היה, וחבר אזהרות, וחבר פירוש לפרקים ממסכת כתובות, ופירוש ממס׳ עירובין, המעידים על חכמתו ותבונתו.
ועוד גדול מכולם — רב יצחק בר׳ יעקב בן אלפאסי, מן קלעה חמאד, ותלמידו של ר׳ נסים ברבי יעקב ור׳ חננאל היה.
והלשינו בו בארצו כלפה בן אלאענאב וחיים בנו, עד שברח ונכנס בספרד בשנת ד׳תתמ״ח. וכבדו ונשאו ר׳ יוסף הנשיא בר׳ מאיר בן מהאגר.
ונכנס למדינת קורטובא ועמד שם מעט, ואח׳כ הלך למדינת אליסאנה, ועמד שם עד יום מותו. ונפטר בניסן בשנת ד׳תתס״ג, והוא כבן צ׳ שנה.
והוא העמיד תלמידים הרבה, ויצא טבעו בכל העולם, וחבר הלכות כמו תלמוד קטן. ומימות רב האיי לא נמצא כמוהו בחכמה.
וחמשה אלה הם הדור השני מהרבנות.
ומגדולי תלמידיו של ר׳ יצחק אלפאסי היו רב יוסף בר׳ מאיר הלוי ור׳ מאיר בר רב יצחק.
רב יוסף הלוי בר׳ מאיר אבן מיגש נולד באדר ראשון שנת ד׳תתל״ז. והיה רב מאיר אביו תלמיד חכם ונשוא פנים; והיה ר׳ יוסף — הוא היה הבורח ממדינת גרנאטה מלפני המלך בדיס, כמו שהזכרנו למעלה, והיה עובד עבודת המלך אבו עבאד.
ומנערותו של רב יוסף הלוי היה מכיר בו ר׳ יצחק בר׳ ברוך שאדם גדול יהיה בחכמה, והיה משתדל לר׳ מאיר ללמדו ביום ובלילה; שהיו שניהם אוהבים זה את זה כנפשותם, ר׳ יצחק בר׳ ברוך ור׳ מאיר הלוי אבן מיגש.
וכשנכנס ר׳ יצחק בן אלפאסי לספרד ונתיישב באליסנה, הלך ר׳ יוסף הלוי אליו ממדינת אשביליא, והוא עודנו נער כבן י״ב שנה, ועמד לפניו כמו י״ד שנה, לקרוא יומם ולילה. והיה לו לרב יצחק לבן נבון, והגדילו בחכמה, וסמכו קודם פטירתו, וכתב לו ספר:
״שאפי׳ בדורו של משה רבינו לא אישתכח כוותיה״.
דאילו בדורו של משה כתי׳: ״הבו לכם אנשים חכמים ונבונים וידועים״, וכתי׳ בתריה: ״ואקח את ראשי שבטיכם אנשים חכמים וידועים״ — ואילו ״נבונים״ לא כתי׳ בהו, דלא אשכח; והוא היה חכם ונבון.
ואחר פטירת רב יצחק אלפסי ישב רב יוסף הלוי ן׳ מיגש על כסאו, מחדש סיון של שנת ד׳תתס״ג עד אייר של שנת ד׳תתק״א — ל״ח שנה. ובכולם היתה תורתו אמונתו, וטבעו יצא מספרד עד מצרים ועד בבל ובכל הארצות.
ומוסף על חכמתו הגדולה, היו מדותיו מעידות בו שהוא מזרע משה רבנו ע״ה, שענו מאד היה מכל האדם.
ונתן לו הב״ה רחבת לב, והיה עובר על מדותיו ועובר על פשע. והב״ה יגמלהו כל הטובה אשר עשה לישראל, אמן.
ור׳ ברוך בר׳ יצחק בן אלבאליה נולד גם הוא באדר ראשון שנת ד׳תתל״ז — ששניהם בשנה אחת נולדו — וקבל מאביו רב יצחק.
וקודם פטירת רב יצחק אביו היתה מחלוקת בינו ובין רב יצחק אלפאסי; וכן היתה מחלוקת גדולה בין רב יצחק בר׳ יהודה אבן גיאת ובין ר׳ יצחק אלפאסי.
וכשנפטר ר׳ יצחק בר׳ ברוך, היה רב ברוך בנו כבן י״ז שנה. והוא סח לי, שבשעת פטירת אביו קרא אותו, ולחש באזנו — שלא היה יכול לדבר דברים נשמעים — ואמר לו:
״לך לר׳ יצחק אלפאסי ואמור לו: שהרי אני יוצא מן העולם הזה ונכנס לעולם הבא, וכבר מחלתי לו על כל דברים קשים שדבר לי, בין בכתבים בין בעל פה. וכן אני מפייס ממנו שיעשה כך. וילמד אותך, ועמוד לפניו; יודע אני שיעשה לך טובה הרבה מאד, וילמד אותך בכל לבו״.
"ואחר שקברתי את אבא מרי, הלכתי אליו לאליסנא, ודברתי אליו כל דבריו שצוני. ובכה רב יצחק בן אלפאסי, והגדיל בבכי, וחזר לנחמני ולדבר על לבי, ואמר לי:
אם מת אביך ז״ל — אני אהיה לך לאב, ואתה תהיה לי לבן.
ועמדתי בביתו עד שלמדתי לפניו כל התלמוד".
וכשמת רב יצחק בן אלפאסי, טבעם של זוג זה, של רב יוסף הלוי ור׳ ברוך בר רב יצחק, היה פושט ויוצא בכל הארץ. והיה רב ברוך זה יודע חכמת יונית מוסף על תורתו וחכמתו, והעמיד תלמידים הרבה —
ואני הקטן שבכולם.
והוא נפטר בסוף אלול שנת ד׳תתקפ״ו, והאריך ימים אחריו רב יוסף הלוי ז״ל כמו ט״ו שנה, ואין לו שני בדורו. ודורו הוא הדור השלישי ברבנות.
ולאחר פטירת רב יוסף הלוי שמם העולם מן הישיבות של חכמה. ואע״פ שרב מאיר בנו, ור׳ מאיר בן אחיו, היו תלמידיו ובעלי קבלתו, והם חכמים גדולים — אבל ״מפני הרעה נאסף הצדיק״.
ואחר פטירת רב יוסף הלוי ז״ל היו שני חירום, וגזרות ושמדות על ישראל, ויצאו בגלות ממקומותם: ״אשר למות למות, ואשר לחרב לחרב, ואשר לרעב לרעב, ואשר לשבי לשבי״ — ועוד מוסף על נבואת ירמיה: ואשר לצאת מן הכלל יצא.
מפני חרב אבן תמורת, שיצא לעולם בשנת תתק״ב, שגזר להוציא את ישראל מן הכלל, ואמרו: ״לכו ונכחידם מגוי ולא יזכר שם ישראל עוד״. וכן לא השאיר להם בכל מלכותו שם ושאר, במדינת צלא מקצה העולם עד מדינת אלמהדיה.
ומפני כן לא יכלו בניו של רב יוסף להושיב ישיבות, אלא גלו בראש גולים למדינת טליטלה, והיו משתדלים להעמיד תלמידים כפי יכלתם, והב״ה הסכים על ידם. והם סוף חכמי התלמוד בזה הזמן.
ושמענו שיש בארץ צרפת חכמים גדולים וגאונים, וכל אחד ואחד רב ממלא מקום התורה להנחילה, והנחילוה, על מה שנאמ׳: ״להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא״.
כל אחד ואחד היה במקומו: הרב הגאון ר׳ משה בר יוסף ז״ל, והרב הגאון ר׳ אברהם בר יצחק ז״ל, והרב הגאון ר׳ מאיר בר יוסף ז״ל, בנרבונא — שהאירו את התורה בחומש, במקרא, במשנה, בתלמוד, בירושלמי, על לומדיהם.
ואחר במדינת רומרוג — ר׳ יעקב, הב״ה ישמרהו, על ידי לומדיהם ונוחליהם, ויחיים ויזכם לחיי עד, אמן, ללמוד וללמד ולהרביץ תורה בישראל, למען יהיו שפתותיהם דובבות בקבריהם, לקיים מה שנא׳: ״דובב שפתי ישנים״.
הרי אלו עשרה דורות מן הנביאים — חגי זכריה ומלאכי — עד רבן יוחנן בן זכאי; וחמשה דורות של תנאים; ושבעה דורות של אמוראים — הרי אלו כ״ב דורות עד סוף אמוראים.
ורבנן סבוראי — ה׳ דורות; וה׳ דורות בגאונות; וג׳ דורות ברבנות: דורו של רב נסים ורבינו חננאל ורב שמואל הנגיד, ודורן של חמשה רבנים — שמות כולם יצחק, ודורו של רב יוסף הלוי ז״ל.
סך הכל ל״ח דורות מחגי זכריה ומלאכי עד רב יוסף הלוי ז״ל ורב ברוך בר יצחק. הרי אלו י״ד דורות מחתימת התלמוד עד פטירת רב יוסף הלוי ז״ל.
סך הכל ל״ח דורות מחגי זכריה ומלאכי עד רב יוסף הלוי ז״ל — כלם עדים נאמנים מפי עדים נאמנים, שלא פסקה הקבלה ושלשלת הקדושה שלה.
ואילו במינים אין אתה מוצא כן. שהרי ענן הרשע ושאול בנו, שם רשעים ירקב, תלמידיו של רב יהודאי זצוק״ל היו, וחלקו עליו ועל קבלתו בלא שום טענה בעולם, אלא מפני הקנאה שהיתה בהם. ואינם יכולין לומ׳: ״כן אנו מקובלים מפי פלוני ומפי פלוני ומפי הנביאים״, אלא שהם בודים מלבם. נשמתם בגיהנם, ישחקו עצמותיהם.
ועוד, שהן בטלים במיעוטם. שאתה מוצא קהלות ישראל שהיו פושטות ממדינת סלא בקצה המערב, עד תאהרת בראש המערב, וקצה אפריקה, וכל ארץ אפריקא, ומצרים, וארץ הצבי, וארץ ערב, וארץ שנער, וארץ עילם, וארץ פרס, וארץ דדן, וארץ הגרגשי — ונקרא גרגאן — וטברסטאן, ואל דילם, עד נהר אתל.
שהיו שם עמים כוזריים שנתגיירו, ויוסף מלכם שלח ספר לר׳ חסדאי הנשיא בר׳ יצחק בן שפרוט, והודיעו שהוא על דעת רבנות, וכל עמו.
וראינו בטוליטולה מבני בניהם תלמידי חכמים, והודיעונו ששאריתם על דעת רבנות.
וכן בכל האיים שבים יון, מן ארץ נבקרי וגננת עד ארץ קושטנטינה, ורומי הגדולה, וכל ארץ תוגרמה, ואשכנז, וצרפת, וכל ארץ פוליא, ומגינסיא, ואי סקיליאה, וארץ לומברדיא, עד נהר דורנו, עד ארץ ספרד בקצה המערב — כולם, המקום ישיב שבותם ויקבץ גליותיהם, שהם על דעת חכמי המשנה והתלמוד.
חוץ ממדינה אחת במערב במדבר, ורגלאן, ומעט מהם במצרים, ומעט מהם היו בארץ הצבי.
וכשהיו ישראל חוגגים את חג הסוכות בהר הזתים, היו חונים בהר מחנות מחנות, אוהבים אלו את אלו ומברכין אלו את אלו.
והמינים חונים נגדם כשני חשיפי עזים, והיו הרבנים מוציאים ספר תורה ומחרימין שמות המינין בפניהם, והם שותקים כמו כלבים אלמים לא יוכלו לנבוח.
ומאלו שהיו בארץ הצבי היה אלשיך אבו אלפרג׳, ישתחקו עצמותיו בגיהנם. והלך לשם כסיל אחד מקשטיליא, שמו סידי אבן אלתראס, וראה את הרשע אבו אלפרג׳, והוא הסיתו והדיחו. וכתב זה ספר מן אלשיך אבו אלפרג׳ — הוא הכופר והמסית והמדיח — והכניסו בן אלתראס לקשטיליא, והטעה הרבה מהם.
ומת בן אלתראס לגהינם, ונשארה אשתו הארורה, והיו קורין אותה ״אלמעלמה״, וסומכין עליה בקבלתה, ושואלין זה אל זה: היאך עושה אלמעלמה? ועושין כמוה.
עד שנתחזק הנשיא ר׳ יוסף אבן אלפרוג׳ אלקדרו, והשפילם מוסף על שפלותם, וגרשם מכל מבצרי קשטילייא, חוץ ממבצר אחד קטן שנתן להם, מפני שלא רצה להרגם, שאין דנים דיני נפשות בזמן הזה.
ואחר פטירתו העלתה טינתם של מינים שירטון, עד שהומלך רי אלפונשו בן רימונדו, מלך מלכים, הוא האינפיראדור. והיו נשיאים בכל ממשלתו ממלאים מקום אבותם, והשפילום.
וזה הדבר אשר השפיל את המינין בארץ קשטיליא: המלך דון אלפונשו בן רימונדו מלך מלכים היה, ומלך צדיק היה, וכבדה ידו על כל הישמעלים הנמצאים בארץ ספרד, ושמם למס עובד, ועצמה מלכותו, והניח ה׳ לו מכל אויביו מסביב. והימים אשר מלך על אדום — מ״ח שנה.
וכי חזקה המלוכה בידו, לקח מיד הישמעאלים גבע רבה, אשר על אם הדרך מארץ ישמעאל לארץ אדום.
והמורדים במלכות פלשתים עברו מעבר לים אל ארץ ספרד, אחרי אשר לא השאירו פליטה לישראל מתנגה עד אלמהדיה — ״השב ידך כבוצר על סלסלות״ — ובקשו לעשות כן בכל מדינות מלכות ישמעאל בארץ ספרד. ״לולי יי שהיה לנו, יאמר נא ישראל״.
כי כאשר שמעו קול היהודים כי באו עליהם המורדים להדיחם מעל ה׳ אלהי ישראל, הירא את דבר יי נס על נפשו, וכמעט לא הפכו אבות על בנים מרפיון ידים. יש מהם נכבשים בידי אדום ונמכרים להן להניסם מארץ ישמעאל, ויש מהם נסים ערומים ויחפים, התנגפו רגליהם על הרי נשף; עוללים שאלו לחם, פורש אין להם.
אבל המקדים רפואה למכה, יתברך שמו אמן ויתעלה זכרו ומלכותו, שכן כתי׳: ״כרפאי לישראל ונגלה עון אפרים״ וכו׳.
והקדים ונתן בלב המלך רי אלפונשו האינפיראדור להפקיד על גבע רבה, על כל מנת המלך, מרנא ורבנא ר׳ יהודה הנשיא בן ר׳ יוסף הנשיא ן׳ עזרא.
היו אבותיו מגדולי גרנאטא, ויורשי עצר ומשרה בכל דור ודור, במלכות באדיס בן חבוס מלך פלשתים ומלכות המלך חבוס אביו. ומסורת בידי קהל גרנאטא שהם מיושבי ירושלם עיר הקדש, מבני יהודה ובנימן, ולא מן הכפרים וערי הפרזי.
אבל ר׳ יהודה הנשיא זה, ואביו ודודיו — ד׳ שרים: ר׳ יצחק הגדול, ומשנהו רבי משה, והשלישי ר׳ יהודה, והרביעי ר׳ יוסף — כולם מדותם מעידות עליהם שהם מזרע המלוכה ומן הפרתמים.
וכאשר הופקד הנשיא הגדול ר׳ יהודה זה על גבע רבה, ועיר מקלט הגולה — על ידו עברה הגולה.
והוא הוציא אסירים בכושרות, ושלח רצוצים חפשים, ושבר עול ונתק מוסרות. ובביתו ועל שלחנו מצאו בני הגולה מנוחה, והשביע רעבים, והשקה צמאים, והלביש ערומים.
ונהגם כבהמות לכל כושל, עד אשר הגיעו למדינת טוליטלה בכבוד, מפני מוראו וכבודו שהיה לו על אדום המביאים אותם.
ועודנו היה בחור מורם מעם ונער חית קנה, וכסף לא חשב, וזהב לא חפץ בו, ולא גנז לעצמו מכל חלקו מעבודת המלך. וכל מעשיו כמו בן אגריפס, שאמר: ״אבותי גנזו אוצרות למטה — אני אהיה גונז אוצרות למעלה״.
ומלאכה גדולה היתה לו, שאילו לא עשה כי אם צדקות אלו — דיו; ״כי למחיה שלחו יי לפני הגולה״.
ויהי כאשר תמו כל הגוי לעבור על ידו, שלח המלך בשבילו ויקחהו, ושמו אדון לביתו ומושל בכל אשר לו. והוא בקש מאת המלך לבלתי תת למינים פתחון פה בכל ארץ קשטיליא, ויאמר המלך להעשות כן. ויכנעו המינים ולא יספו לשאת ראשם, והם מתמעטים והולכים.
ועוד סימן שלישי יהיה בידך: שהמינים לעולם לא עשו שום טובה לישראל, ולא ספר שיש בו חזוק תורה או דבר חכמה, ואפי׳ שירה אחת, או פיוט אחד, או נחמה אחת — כי כולם כלבים אלמים לא יוכלו לנבוח.
וכאשר נמצא בהם אחד שחבר ספר — חירף וגידף והטיח דברים כלפי מעלה, כאשר עשה זקן אשמאי אלשיך אבו אלפראג׳ שר״י, שתחלת ספרו ״פי אוול טלאם״: בכל סדר בראשית דבר בו על אלהים תועבות גדולות, מעידות על סכלותו וחסרון דעתו. ובסדר אלה מסעי בדה מלבו דיני ממונות ודיני נחלות, ובלא שום טענה, ולא שום קבלה, ולא שום ראייה, כי אם הוא אומ׳: ״אלעקל יקתצ׳י כדא׳״. ואני כתבתי תשובת ספרו, והראתי לתלמידים סכלותו.
ואילו ברבנים אתה מוצא שלשלת הקדושה שהזכרנו, וחוצה לה אלפי אלפים חכמים קדושים; כי לא הזכרנו אלא בעלי ישיבות בלבד.
ועוד מחברי ספרים בכתבי הקדש: כגון ר׳ יהודה בר דוד אלפאסי ז״ל, הנקרא חיוג, שהעמיד לשון הקדש על בוריו, אחר אשר נשכח בכל הגולה; ור׳ מרינוס אבן גנאח, גם הוא השלים כל מה שהתחיל ר׳ יהודה בר דוד זצ״ל; ועוד ר׳ משה הכהן בן ג׳יקטיליא, ורבים אחרים.
וחכמים שכתבו לנו ספרים, ומחזורות, ושירות ותושבחות ליוצרנו, ית׳ שמו וית׳ זכרו ותפארתו במלכותו, אמן; ונחמות לישראל עשו, לחזק את לבם בארץ גלותם.
בימי ר׳ חסדאי הנשיא התחילו לצפצף, ובימי ר׳ שמואל הנגיד נתנו קול.
ומהם: ר׳ שלמה בן ג׳בירול, חכם גדול ומשורר; ורבי׳ ר׳ יצחק הרב ברבי יהודה בן גיאת; ור׳ אוהב הנשיא בר׳ מאיר הנשיא אבן שרתמיקש; ור׳ משה בן יעקב בן עזרא, מזרע המשרה, וחכם גדול בתורה ובחכמה יונית, ובעל שירות ותשבחות — וכל השומע אותם, ורך לבבו, וימלא מיראת יוצרו; ור׳ יוסף הדיין בר׳ יצחק בן סהל; ור׳ יוסף הדיין בר׳ צדוק בן צדיק; ורבי יהודה הלוי בר שמואל הלוי; ור׳ אברהם בר מאיר בן עזרא.
כולם חכמים גדולים וקדושים, ומחזיקים ידי ישראל בשירות ונחמות. על אלו נאמר: ״זכר צדיק לברכה״, ועל המינין נאמר: ״שם רשעים ירקב״.
וכשהשלמנו סדר הקבלה, נזכיר זכרון דברי מלכי ישראל בבית שני, להוציא מלבן של צדוקים, שאומרים כי כל הנחמות הנאמרות בנביאים כבר קבלום ישראל בבית שני; ונפרש כי לא כן הדבר. ונפרש נבואת זכריהו, שאמ׳ לו הקב״ה: ״רעה את צאן ההריגה״, ונבאר את כל הנבואה. ועוד זכרון דברי רומי, להודיע לאחר כמה שנים נכתבו גליונות שלהם.
והקב״ה יסכים על ידינו ללמוד וללמד, לשמור ולעשות את כל דברי התורה הכתובה על ידי משה נביאנו, אדון כל הנביאים. אמן סלה. חזק.
נשלם סדר הקבלה, בעוז אשר לו השבח והתהלה.
קטע זה אינו בגוף הספר ברוב כתבי היד. הוא נדפס במהדורת נויבאואר בסוף הספר, כהוספה מכתב יד A, למקום שבו הראב״ד מזכיר את חכמי צרפת.
ושמענו שיש בארץ צרפת חכמים גדולים וגאונים, וכל אחד ואחד רבן מרביץ תורה, ומרבים גבוליהם בתלמידים, להגדיל תורה ולהאדירה, כמו שנא׳: ״להנחיל אוהבי יש״, ונאמר: ״יי׳ חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר״. וכל אחד ואחד היה גאון במקומו, כמו שידענו.
ומקובלים אנחנו: יש בהם בנרבונה שלשלת גדולה מיחס תורה ונשיאות וגאונות.
והמלך קרלייש שלח למלך בבל שישלח מן היהודים אשר לו, מזרע המלוכה מבית דויד. והוא שמע לו, ושלח לו אחד משם, גדול וחכם, ושמו ר׳ מכיר.
והושיבו בנרבונה, עיר הגדולה, ונטעו שם, ונתן לו אחזה גדולה שם, בעת כבשה אותה מישמעאלים, ולקח לו אשה מגדולי העיר.
ובעת כבוש העיר חלקה המלך לשלשה חלקים: האחד נתן למושל אשר שם בעיר, שמו דון איימריך; והחלק השני להגמון העיר; והחלק השלישי נתן לר׳ מכיר. ועשה אותו בן חורין, ועשה באהבתו חוקים טובים לכל היהודים היושבים בעיר, כאשר כתוב וחתום בשטר נוצרי, והחותם אשר למלך — שמו קארלייש — אשר הוא בידם עד היום הזה.
וזה הנשיא ר׳ מכיר היה שם לראש, הוא וזרעו. היו קרובים למלך ולכל זרעו, וכל הבא להצר אותו על דבר הנחלה והכבוד — היו מצירין אותו בכח מלך צרפת. כי מיד היו שולחים אל המלך, והמלך מצוה להשיב העושק, ומיד נעשית מצותו ואין להשיב, כי נרבונה תחת יד צרפת היא.
ועוד היו הוא וזרעו ממנהיגי הדור, ומחוקקים ושופטים בכל הארצות, כמו ראשי גליות, והם רועים את ישראל באמונתם ובתבונות כפיהם.
והיה שם לגאון רב טודרוס, הידוע הנשיא, ובניו, מזרע זה ר׳ מכיר הנשיא, ולא פסקה מהם גדולה וממשלה ותורה. כמו הנשיא הגדול והידוע מרנא ורבנא קלונימוס הגדול: הוא התנהג השררא הגדולה, והיטיב לישראל בימיו, והאריך ימים בגדולתו, והיו ימיו תשעים שנה, ומת. והניח בן חכם ושמו ר׳ טודרוס, והוא היה חכם ופייטן, עשה אזהרות.
בימיו היה חרום גדול בנרבונה. כי מת שלטון של נרבונה, שמו דון אימרייך, במלחמת פראנה, ובנים לא היו לו, ונשארה הממשלה ביד השלישית, דונה אשמנייראץ, והיתה קטנה.
ומושלי הארץ נותנים עיניהם בנחלתה, כי היא גדולה וטובה, והיו מפתים אותה כפי כחם להיות לאשה למושל טולושה, הנקרא דון אנפוש הפחה. ופחת ברצלונה, הנקרא ריימון ברנגייר, היה שונא לדון אנפוש, ופתה דונה אשמנייראץ למאן לפחת דון אנפוש, כי היה פחת ברצלונה קרובה. והיא שמעה בקולו, ונשאת לדון ברנדאד דאנדושה.
ואז רבה המלחמה, ונחלקה העיר לחצי: חצי העיר אחר השולטת ויועציה, והמגרש אחר פחת טולושה דון אנפוש. ועמדה זאת המלחמה כעשר שנים.
ולפני כן היה קהל גדול לעיר נרבונה, כאלפים יהודים, והיו שם גדולים וחכמים שטבעם יוצא בכל העולם. ובעונות, מפני החרום הזה, נתפזרו באניוב ובפייטו ובצרפת. גם הוטל על הקהל מס גדול.
וזה הנשיא ר׳ טודרוס ובניו ובני משפחתו הגינו על הקהל, וסייעום בנדבתם, ושמו בניהם ובנותי׳ וכל קרובם במשכון בידי גוים על המשכון ההוא.
אחרי כן מת הנשיא ר׳ טודרוס, והניח לו בן חכם, רב ודיין, והוא הנקרא היום מרנא ורבנא קלונימוס הנשיא, והוא עודנו חי ובחור, ויצא שמו בכל הארצות.
ומצד אחר שלשלת הנשיא היה בנרבונה מרנא ורבנא ר׳ טודרוס הנשיא, בן אחי הנשיא ר׳ קלונימוס הנזכר הגדול, ושמו הנשיא מרנא ורבנא ר׳ משה הפרנס, שהוא נפטר באישטייליה, בעבור שהבריחוהו מלשינים, ועמדו תחת יד מלך נבארה, ועשה שם חיל, ומת שם; והיה גדול מהנשיא ר׳ קלונימוס.
והניח זה הנשיא טודרוס בן קטן, והגדיל בתורה ובחכמה וביראת שמים, ונסמך לרבנות ונשיאות, והאריך ימים, ומת. והניח הנשיא אחריו בנו, הנשיא מרנא ורבנא משה, הידוע בכל הארצות, חכם גדול, רב ודיין — לא היה כמוהו בדורותיו — ענו גדול וירא שמים.
גם הוא נסמך לרבנות ולנשיאות, והוא שפט את ישראל, והחזיק בנחלת אבותיו, ועשה משפט וצדקה לכל, ועליו נתקיים הכתוב: ״והאיש משה ענו מאד״.
והיו בנרבונה חכמים גדולים, ראשי ישיבה, נסמכים ונשמעים לנשיאות, כמו ראשי ישיבות שבבל לראש הגולה.
הראשון הידוע לנו בקבלותינו — ר׳ יעקב הנביא גאון, בר׳ משה בר׳ אבון. והרב ר׳ יהודה בר׳ משה, הנקרא דשא דונזילה, וקבל מרבינו גרשום, ורבץ תורה בנרבונה, והעמיד תלמידים.
והגדול שבתלמידיו — הרב ר׳ יצחק בן מרן לוי. ואביו מהרב ר׳ יצחק היה חסיד גדול, ובעל נכסים, ובעל מעשים, והטיב לישראל מממונו, ובטל כמה גזירות ממעותיו, ישלם יי׳ שברו. ור׳ יצחק בנו היה חכם גדול, ורבץ תורה בנרבונה, והעמיד תלמידים.
ומגדולי תלמידיו היו: הרב ר׳ משה בר יוסף מרן לוי, והרב מרנא ורבנא הענו ר׳ משה, והרב ר׳ אברהם בר׳ יצחק, הנקרא אב בית דין. וגם זה ר׳ אברהם היה תלמיד חבר לרב משה בר׳ יהוסף.
וכל אלה הרבנים העמידו תלמידים הרבה, ומימיהם שתו חכמי התלמוד מנרבונה וההר ולוניל.
ומגדולי התלמידים היו: הרב ר׳ אברהם בר׳ דוד, והרב ר׳ שמואל בר׳ משה, והרב ר׳ שמואל בר׳ דוד, והרב ר׳ משה בר׳ יהודה, והרב ר׳ יהונתן הכהן, והרב ר׳ שלמיה — כל אלה עמודיהם גדולים בתורה שבכתב ושבעל פה.
אבל הרב ר׳ אברהם בר׳ דוד — הגדול על כלם, כי הפליג בישיבה ובשנים, והוא עשה ספרים הרבה לבאר כל ספיקא, בפירוש ובפסק הלכה, ותהי משכורתם שלמה.
ורוב מכל אלו חכמים נולדים בנרבונה, ולמדו מרבניה; אבל מפני החירום יצאו משם, ובכל מקום שהיו הולכים היו מרביצים תורה, עד שהאירו עיני כל הגולה כשמש בחצי השמים. עוד היו בנרבונה חכמים גדולים, כמו הישיש ר׳ שלמה בינבינישת, והרב ר׳ מאיר בר׳ יוסף זצ״ל.
ובצרפת יצא אור גדול, לא נראה כמוהו לאור עינים — הוא הרב הגדול החסיד, רבינו שלמה מטרוייש בר׳ יצחק.
הוא קבל מרבינו גרשום וישיבתו, והוא פירש כל התורה, וכל הנביאים, וכל הכתובים, וארבעת סידרי גמרא, אשר ירוץ כל קורא בהם; לא הניח דבר קטון או גדול שלא ביאר ביאור גמור.
ואחרי צאת טבע פירושיו בעולם, לא היה רב וגדול אשר למד זולתם הלכה, ולא נראו בכל העולם לכל גאון ורב. ישלם השם שברו.
ואחרי קמו בני בתו של הרב ר׳ שלמה ז״ל — רבינו שמואל ורבינו יעקב מרמרוג, בני הישיש ר׳ מאיר בר׳ שמואל. הם גדולים ותלמידי חכמים, הרבה בקיאים בתורה שבכתב ושבעל פה, גורסין שיתא סידרי על ציצת לשון. והם היו רבנים מרביצים תורה, והעמידו תלמידים הרבה; מצרפת ומאלמנייא ופרובינצה באים לפניהם לשתות ממימיהם.
גם הם כתבו פירושי מסכתות והלכות, להוסיף על פירוש הרב הגדול אבא מארי ז״ל, ולבאר ספיקות פירושם למי שאינו מבינם.
אך אחריו לא היה כח ביד רב וחכם לפרש פירושים אחרים, לפי שקבל ממקור רבינו שלמה, ומימיו שתו כל הבאים אחריו. ואם חס ושלום נשתכחה מישראל תורה — יחזירה; והוא עשה שלא תשתכח.
יזכהו האל להיות עם כל הרבנים והגאונים, להיות שפתותיהם דובבות בקבריהם, לקיים מה שנ׳: ״דובב שפתי ישנים״.