| זמן | שלב | מטרה |
|---|---|---|
| 5 דק' | פתיחה: "כמה נבואות אפשר לספור סביבנו היום?" | יצירת סקרנות לפני צלילה לפרקים |
| 10 דק' לכל נבואה | הצגת הפסוק + הסיפור/הנתון המרכזי מהפרק | עוגן קונקרטי לכל רעיון מופשט |
| 5 דק' | הבחנה בין "כבר קרה" ל"עוד יקרה" (פרקים 6-7) | מניעת בלבול בין הבטחות שהתקיימו להבטחות עתידיות |
| 5 דק' | סיכום: כל תלמיד בוחר נבואה אחת ומספר אותה במילותיו | בדיקת הבנה אישית ועיבוד רגשי |
תארו לעצמכם ספר שנכתב לפני 3,300 שנה, ומדייק בדיוק את מה שקורה מחוץ לחלון שלכם היום. לא משל. לא רמז מעורפל. תיאור ברור, שלב אחר שלב, של תהליך שלם - וכל שלב בו מתגשם בדורנו, לעיני כל.
בפרשת ניצבים, בפרק ל של ספר דברים, משה מתאר תהליך גאולה שלם - ובספר הזה נלך שלב-שלב אחרי כל אחד מהחלקים שלו, עם סיפורים אמיתיים שקרו ממש, ועם מספרים שקשה להתווכח איתם.
במשך כמעט 1900 שנה עם ישראל היה מפוזר לארבע כנפות תבל. תימן, מרוקו, פולין, עיראק, אתיופיה, רוסיה - קהילות שלמות שכמעט לא נפגשו. התורה חוזה שזה יסתיים - וגם מדייקת: "אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך ה' אלהיך".
בסוף המאה ה-19 חיו שני ברונים יהודים עשירים מאוד: הברון הירש והברון רוטשילד. שניהם רצו לעזור ליהודים העניים באירופה. הברון הירש תרם הון עתק כדי לשלוח יהודים להגר לארגנטינה ולארצות הברית. הברון רוטשילד השקיע במקום זאת בקניית אדמות בארץ ישראל ובעזרה למתיישבים לגדל בהן ענבים ויין.
מאה שנה אחר כך רואים תוצאה מדהימה: מרוב חצי מיליון היהודים שהיגרו לארגנטינה בעזרת הברון הירש, נשארו פחות מרבע מיליון - השאר התבוללו ואיבדו את זהותם היהודית. לעומת זאת, מהיהודים שרוטשילד עזר להם לעלות לארץ ישראל צמחה מדינה שלמה, עם זהות יהודית חזקה. אותה כוונה טובה - שתי דרכים שונות, ותוצאה הפוכה לגמרי.
בשנת 1928 הכריז השלטון הקומוניסטי ברוסיה על הקמת מדינה יהודית משלהם - לא בארץ ישראל, אלא בסיביר הקפואה, במקום שנקרא בירוביג'אן. הם הבטיחו ש-150,000 יהודים יחיו שם עד 1937. יהודים קומוניסטים רבים אמרו בלעג: "החלום על ארץ ישראל כבר נגמר - השנה הבאה בבירוביג'אן!"
אבל התוכנית נכשלה. גם אחרי 40 שנה חיו בבירוביג'אן רק 25,000 יהודים. ירושלים, לעומת זאת, מונה כיום כ-650,000 יהודים ועוד היד נטויה. הבטחה אנושית מול הבטחה מהתורה - ואפשר לראות בבירור מי ניצח.
קיבוץ בלבד לא מספיק - התורה מבטיחה גם ריבונות: "וירשתה". לא להיות אורחים בארץ תחת שלטון זר, אלא בעלים. וזה קרה בדרכים שקשה להאמין להן.
התורה מבטיחה שה' יגרש את אויבינו מהארץ "מעט מעט", ואפילו מזכירה "צרעה" ששולחים לפניהם. במשך אלפיים שנה היו באזור החולה, בשרון ובעמק בית שאן ביצות ענקיות מלאות ביתושים נושאי מלריה. הערבים לא רצו ולא יכלו לגור באזורים האלה - ולכן מכרו אותם ליהודים בזול, כי חשבו שהיהודים "טיפשים" שקונים אדמה מוצפת ומלאה מחלה.
אבל דווקא בזכות זה, קרקעות ענקיות ופוריות נשארו פנויות בשביל המתיישבים היהודים, שיבשו את הביצות בעזרת פתרונות יצירתיים והפכו אותן לשדות ולפרדסים. כלומר: יתושים קטנים עזרו לקיים הבטחה גדולה מהתורה!
ביוני 1967 עשר מדינות ערביות חמושות בנשק רוסי וצרפתי הכריזו שהן ישליכו את ישראל לים. תוך שלוש שעות בלבד חיל האוויר הישראלי חיסל את כל 348 מטוסי חיל האוויר המצרי - וזאת בעודם על הקרקע. עד סוף היום חוסלו 451 מטוסים ומסוקים ערביים ב-8 שעות בלבד. ישראל שחררה את ירושלים, את חברון ואת יהודה ושומרון.
אלף ותשע מאות שנה הייתה ארץ ישראל שוממה ממש - וזו לא אגדה, יש עדויות כתובות מנוסעים זרים. מארק טוויין, שביקר בארץ בשנת 1867, כתב שלא ראה אפילו יישוב אחד לאורך 30 מייל. אבל אותה התורה שהבטיחה שממה, הבטיחה גם שהיא תיגמר.
לפני כמאה שנה, כל גרגר חיטה שנזרע בארץ ישראל הצמיח רק 17-20 גרגרים חדשים. לפני 40 שנה כבר צמחו 70 גרגרים לכל גרגר שנזרע. היום, מגרגר חיטה אחד קוצרים כ-750 גרגרים! זה לא רק שיפור - זה שינוי שאין לו הסבר טבעי פשוט, וזה בדיוק מה שהתורה הבטיחה: ברכה בפרי האדמה.
רוב שטחה של ישראל הוא מדברי, ובתחילת דרכה המדינה בקושי הצליחה לספק מים ל-650 אלף תושבים. היום חיים בישראל למעלה משמונה מיליון בני אדם - ואין מחסור! ישראל המציאה את הטפטפת (שמעבירה מים ישירות לשורש הצמח בלי לבזבז טיפה), בנתה מתקני התפלת מים ענקיים, וממחזרת 86% ממי השופכים לחקלאות - השיעור הגבוה בעולם. יותר מ-150 מדינות משתמשות היום בטכנולוגיות מים שהומצאו כאן.
בכל התפוצות היהודיות בעולם - מארצות הברית ועד אירופה - מספר היהודים הולך ומצטמצם מדור לדור. יש רק מקום אחד בעולם היהודי כולו שבו קורה ההפך: ריבוי מתמשך. התורה הבטיחה זאת במפורש: "והרבך מאבתיך" - ולא סתם בכל מקום, אלא בארץ הזו דווקא.
תאמינו או לא - בנימין זאב הרצל עצמו, אבי הציונות, לא האמין שכל עם ישראל ידבר עברית! הוא כתב שכל אחד ידבר בשפת אמו - גרמנית, פולנית, צרפתית - וש"מדינת שוויץ תוכיח שאפשר לחיות ביחד בשפות שונות". גם החוקר הגדול גרשום שלום התנגד בתוקף לתחיית העברית, וכתב שזה "מסוכן" מכפי שחשבו.
ובכל זאת, בדיוק מה שאף אחד לא האמין בו - קרה. היום כל מדינת ישראל, מיוצאי כל התפוצות, מדברת בשפה אחת: עברית. השפה שנביאי ישראל דיברו בה לפני אלפי שנים חזרה לחיות בפי ילדים בגן.
יש שלב בגאולה שאי אפשר לכפות: התעוררות פנימית של הלב. "ומל ה' אלהיך את לבבך" - לא כפייה מבחוץ, אלא רצון שמתעורר מבפנים.
ביוני 1967, כשצנחני צה"ל שחררו את הכותל המערבי אחרי 19 שנה שיהודים לא יכלו להגיע אליו, קרה משהו שאף אחד מהם לא תכנן: חיילים רבים, שלא היו בכלל דתיים, פרצו בבכי מול הכותל. משהו בקדושת המקום נגע בהם בעוצמה שהפתיעה אותם בעצמם. מאז לא נעצר התהליך - היום כמעט אין משפחה בישראל שאין בה לפחות "בעל תשובה" אחד.
משה הס היה הוגה דעות יהודי שהתרחק לגמרי מהיהדות, וכתב ביומנו: "דת משה מתה. תפקידה ההיסטורי נגמר". עשרים שנה אחר כך הוא התעורר, וכתב ספר בשם "רומא וירושלים", ובו הוא מתאר את חזרתו: "אחרי עשרים שנה של התנכרות חזרתי אל עמי". איש שהכריז שהיהדות מתה, הפך לאחד מאבות הרעיון לחזור לארץ ישראל.
עד כאן ראינו נבואות שכבר מתקיימות. שני הפרקים הבאים שונים באופיים - הם מתארים שלב שעדיין לא הושלם, אלא רק החל. הם הבטחה להמשך, לא תיאור של הווה.
חשוב להבחין: הפרק הזה מתאר משהו שעדיין לא הושלם. אנחנו כבר ראינו ניצני התגשמות - במלחמת ששת הימים, במלחמת יום כיפור, בקריסת כוחה של נפט ערב מול העולם - אבל התורה מבטיחה תהליך שלם ומוחלט, שעדיין לפנינו.
ב"כבר קרה": מדינות ערב שקמו על ישראל הובסו שוב ושוב בניסים גלויים; מחיר הנפט שהעניק לערב כוח עולמי צנח בעשור האחרון בעקבות תגליות אנרגיה בישראל ובעולם. אבל ה"לעתיד לבוא" הוא הרבה יותר גדול: עולם שבו כל מי שמזמם רעה על עם ישראל יֵדע בבירור שהוא לא יכול לנצח - לא רק במלחמה אחת, אלא לתמיד.
גם כאן חשוב להבחין: התשובה שראינו בפרק הקודם היא חלקית - יש בה 267,000 בעלי תשובה, יש מסורתיים ששומרים חלק מהמצוות, אבל התורה מבטיחה משהו שלם הרבה יותר בעתיד.
היום, אפילו יהודים שלא מגדירים את עצמם דתיים שומרים חלק מהמצוות: 88% מהמסורתיים והחילונים עורכים סדר פסח, כמעט חצי צמים ביום כיפור. זה כבר יפה - אבל התורה מבטיחה יעד גבוה בהרבה: זמן שבו כל עם ישראל, "מקטנם ועד גדולם", ישמור את כל המצוות מרצון מלא, בלי שאף אחד יצטרך ללמד אותם - כי זה יהיה כתוב על ליבם ממש.
עכשיו, כשמסתכלים אחורה על כל שבעת הפרקים, קשה שלא לראות את התמונה השלמה: עם שפוזר לכל קצוות תבל שב לארצו. שב אליה כבעלים ריבוני. הארץ ההיא פורחת. העם בה מתרבה, בניגוד לכל מגמה יהודית עולמית אחרת. ואנשים, מרצונם החופשי, מתקרבים לשורשים שלהם. וכל זה - עוד לפני שהגענו לשלב האחרון, השלם, שעוד לפנינו.