📖 שיעור פתיחה לחומש דברים

לפני שנכנסנו בכלל לחומש דברים, עצרנו רגע והסתכלנו אחורה. שאלנו את הכיתה שאלה אחת פשוטה: מה למדנו בכיתה א'?

התשובה הגיעה מיד — בראשית. בריאת העולם. זה היה הדבר הראשון בחיים שלנו שלמדנו מתוך התורה: איך הקדוש ברוך הוא ברא עולם שלם, יום אחרי יום, עד שהגיע יום השבת.

ושימו לב כמה זה מתאים שדווקא בזה מתחילים. ילד שנכנס בפעם הראשונה לכיתה, שהכל אצלו חדש ועוד לא יודע לקרוא מילה שלמה — לומד בדיוק על העולם שגם הוא היה אז חדש לגמרי. ההתחלה של הילד וההתחלה של העולם נפגשות באותה שנה עצמה.

וזה מה שגילינו כבר בדקות הראשונות: שש השנים בבית הספר אינן שש שנים נפרדות — הן ספר אחד ארוך שאנחנו כותבים.

עברנו לכיתה ב' ושאלנו שוב: מה למדנו שם, שנה שלמה?

אברהם, יצחק ויעקב. האבות.

ואמרנו בכיתה שזה לא סתם עוד נושא ברשימה. בכיתה ב' למדנו מאיפה אנחנו מגיעים. מי ההורים שלנו. מאיפה הגיע עם ישראל. יש הבדל גדול בין ללמוד סיפור על אנשים צדיקים לבין ללמוד שהאנשים האלה הם הסבא והסבתא שלנו ממש — שהשרשרת שמתחילה באברהם אבינו מגיעה עד הילדה שיושבת עכשיו בכיתה ומקשיבה.

בכיתה א' למדנו על העולם. בכיתה ב' למדנו על עצמנו. על האומה שאנחנו חלק ממנה, ועל היום שבו היא התחילה מאיש אחד שהאמין כשכל העולם לא האמין.

כשהגענו לכיתה ג' וחומש שמות, ביקשנו מהכיתה לא תשובה אחת אלא שלוש. כי בחומש שמות יש שלושה נושאים גדולים, ואמרנו שאף אחד לא יוצא מכאן בלי לדעת אותם.

• יציאת מצרים — היום שבו עם ישראל יצא מעבדות לחירות.
• מתן תורה — מעמד הר סיני, שבו קיבלנו את התורה שאנחנו לומדים בה ממש עכשיו.
• הקמת המשכן — הבית שבנינו כדי שהשכינה תשרה בתוכנו במדבר.

שלושת אלה יחד הם סיפור אחד: עם יוצא לחופשי, מקבל תורה, ובונה לעצמו מקום שבו הקדוש ברוך הוא נמצא איתו. לא רק השתחררנו — קיבלנו תפקיד.

בכיתה ד' למדנו את חומש ויקרא: המשכן, בית המקדש, הקורבנות — כל עבודת הקודש.

ואז הגענו לכיתה ה', לחומש במדבר, ושאלנו: מה למדנו שם? והכיתה התקשתה. שנה שלמה, ולא עלה בקלות נושא אחד להגיד עליו "את זה למדנו".

לא עברנו על זה בשקט. דווקא מהרגע הזה נולד כל מה שבא אחר כך בשיעור. כי מה הטעם בשנה שלמה של לימוד, אם בסופה הילד יוצא ולא יודע לומר מה היה בה? אמרנו בכיתה בפירוש: זה לא חכמה לדעת רק בזמן המבחן. חכמה זה לזכור בעוד שנה.

והשאלה הזאת — "מה למדנו בעצם?" — הפכה להיות ההבטחה הגדולה של השנה הזאת.

אחרי שסידרנו את חמש השנים על השולחן, שאלנו את השאלה האמיתית: מה מיוחד כל כך בחומש דברים?

שימו לב מה עשינו עד עכשיו. למדנו על בריאת העולם. למדנו על האבות. למדנו על יציאת מצרים ועל מתן תורה. כל החומשים סיפרו לנו מה היה.

חומש דברים לא עושה את זה. בחומש דברים משה רבנו עומד לפני הכניסה לארץ ישראל — ממש על הסף — ומדבר אל העם. הוא אומר להם שהוא עצמו אינו ממשיך איתם הלאה. הוא מחלק להם את הארץ. ובעיקר, בשתי מילים: הוא אומר להם לקראת מה הם הולכים.

לא מה היה. מה יהיה. חומש דברים הוא החומש היחיד שכולו הכנה לעתיד.

וכאן שאלנו את הכיתה: למה דווקא בכיתה ו' לומדים את החומש הזה? למה סידרו את זה ככה?

אז שאלנו שאלה אחרת: איפה אתם נמצאים בשנה הבאה?

לא כאן. אתם עוברים למקום אחר. כיתה ז', בית ספר אחר, מורות אחרות, חברות חדשות. אחרי שש שנים באותו מקום, הכל עומד להשתנות.

וזה בדיוק מה שקרה שם. עם ישראל עמד בסוף ארבעים שנה במדבר, והיה צריך לעבור למקום אחר לגמרי — לארץ ישראל. משה רבנו לא סיפר להם עוד סיפורים מהעבר. הוא הכין אותם למה שבא.

חומש דברים הוא בדיוק אתם. הוא יספר לכם לקראת מה אתם הולכים.

פתחנו מחברות, הפעלנו סטופר לחמש דקות, ונתנו את המשימה הראשונה של השנה.

לכתוב שלושה דברים — לפחות שלושה — שיהיו מיוחדים השנה בשיעור תורה. מה יהיה כיף הפעם יותר מכל חמש השנים הקודמות.

ואמרנו במפורש: מותר להמציא. אתם לא צריכים לנחש מה בראש שלי. אם יש לכם רעיון שאף אחד לא חשב עליו — תכתבו אותו, ואני רוצה לשמוע אותו.

זה אולי הדבר הכי גדול שקרה בשיעור הראשון, ואולי לא שמנו לב אליו: לפני שהתחלנו ללמוד ולו מילה אחת מהחומש, כל אחת בכיתה כבר כתבה במחברת מה היא רוצה שהשנה הזאת תהיה. לא אמרנו להן מה יהיה. שאלנו אותן.

ומי שסיימה — קמה לעזור לחברה שעוד לא סיימה.

ואז עצרנו את השיעור ואמרנו את הדבר הכי חשוב שנאמר בו.

השנה זה לא הולך להיות. אין מציאות שילדה יוצאת מהכיתה בסוף השנה ולא יודעת מה למדנו בחומש דברים. אין כזה דבר.

לא "נשתדל". לא "רוב הכיתה". כולן. אמרנו את זה בפירוש: תלכו לכיתה ג' ולכיתה ד' ותשאלו אותם מה למדו — לא תמצאו ילד אחד שלא יודע. אצלי אין כזה דבר.

ועוד הבטחה אחת, גדולה לא פחות: השנה אנחנו מסיימים את החומש כולו. לא כמה פרשיות ולא "עד לאן שנספיק", כמו שקורה לפעמים. עד סוף התורה ממש.

כי ההבדל בין שנה שמסתיימת לבין שנה שנגמרת באמצע הוא לא רק בכמות. הוא בהרגשה של מי שסיים.

אבל איך מגיעים לזה שכולן באמת יודעות? על זה אמרנו: אני לא מקבל את המושג "קשה לי". יש לי המון דרכים לעזור.

מצגות. משחקים. שירים. סיכומים מסודרים לכל נושא. השנה הזאת לא הולכת להיות משעממת, וזה לא הבטחה ריקה — זה כלי עבודה. כשלומדים נושא דרך משחק ודרך שיר, הוא נשאר בראש גם בעוד שנה, וזה בדיוק מה שאנחנו רוצים.

ולצד כל זה סיפרנו על עוד דבר אחד: השנה יהיה מבחן מיוחד, פעם ראשונה, מבחן גדול ורציני בעל פה בתורה — כנראה הגדול ביותר שהיה לכן אי פעם.

המצגות והמבחן אינם שני דברים סותרים. הם שני צדדים של אותה הבטחה: נלמד בכיף, ונדע ברצינות.

בתוך השיעור שאלנו את הכיתה שאלה מצחיקה: כמה תפקידים יש לי בבית הספר? התשובות עפו — חמש, שבע, חמש־עשרה.

אז הסברנו. רב בית הספר. מורה. ויש עוד תפקיד אחד, שאולי לא מכירים: רכז קודש.

מה זה אומר? שאני אחראי על לימודי הקודש בכל בית הספר. איזה חומר לומדים בכל כיתה, אילו ספרים נלמדים, איזו מסכת משנה לומדים ואצל מי. את כל ספרי הקודש של כל הכיתות אני מזמין, ולכל מורה כתוב מה היא מלמדת.

ולמה זה חשוב לכיתה הזאת? כי אמרנו בפירוש: אני לא יכול לבקש מכם לדעת חומש אם אני עצמי לא נותן דוגמה איך לומדים חומש ואיך גומרים חומש. אחרת מה אנחנו עושים כאן?

את החלק האחרון של השיעור הקדשנו לשלושה כללים, וביקשנו לרשום אותם במחברת.

הכלל הראשון: מדברים ברשות. מי שרוצה לדבר — מצביע.

ההסבר פשוט: אי אפשר שכל אחת תדבר מתי שבא לה. כשכולם מדברים יחד, אף אחד לא נשמע — גם לא זו שבאמת היה לה משהו חשוב לומר. ההצבעה היא לא כדי לסתום פיות, היא כדי שלכל אחת יהיה תור.

ושימו לב לדבר אחד שהדגשנו בכל שלושת הכללים: כולם כתובים בלשון חיובית. לא "אסור לדבר" אלא "מדברים ברשות". לא מה אסור — מה כן עושים.

כי כלל שאומר לך מה לעשות מלמד אותך משהו. כלל שאומר רק מה אסור, משאיר אותך בלי כלום ביד.

הכלל השני הוא ישיבה נכונה, ופירטנו אותו בדיוק:

• רגליים על הרצפה — לא על הכיסא.
• הגוף מול השולחן.
• והעיניים קדימה.

נשמע כמו כלל טכני, אבל דווקא כאן נאמר המשפט היפה של השיעור. למה העיניים קדימה?

כי אנחנו רוצים להתקדם בחיים.

לאן שהעיניים מסתכלות, לשם הגוף הולך. ילדה שיושבת עם הגב לשולחן והמבט לאחור — גם הראש שלה נמצא מאחור. הישיבה היא לא רק כדי שיהיה מסודר; היא כבר מתחילה להיות מי שאנחנו.

וגם זה מתחבר לחומש דברים עצמו, שכולו מבט קדימה — לקראת מה אנחנו הולכים.

והכלל השלישי, האחרון: כשמסבירים — מקשיבים, וכשנותנים משימה — עושים אותה.

שני חלקים שהם דבר אחד. אין טעם בהסבר שאף אחד לא הקשיב לו, ואין טעם בהקשבה שלא הפכה למשהו על הדף. הידיעה נכנסת בשלב השני, כשהיד כותבת.

וכשסיימנו לרשום את שלושת הכללים במחברת, קרה בכיתה בדיוק הדבר שהכללים האלה נועדו לו: מי שסיימה לכתוב ניגשה לעזור למי שעוד לא סיימה, עד שלכל אחת הכללים היו רשומים.

מדברים ברשות. יושבים נכון והעיניים קדימה. עושים את המשימה. שלושה כללים, ושנה שלמה של חומש דברים לפנינו.